הדיון ש(עדיין) לא התקיים: בין המנגנון הטכני למהות הריפוי
גיא טידור, הומאופת קלאסי RCHom
מנהל מכללת רֵמֵדִי להומאופתיה.
מבוא
הנתונים העולמיים, המשתקפים גם בפרסומי ארגון הבריאות העולמי[i], מציבים את ההומאופתיה כאחת הרפואות הנפוצות ביותר בשימוש הגלובלי (עם מאות מיליוני משתמשים). הבשורה הנהדרת הזו שמעידה על הכיוון אליו נוהרת האנושות, ניצבת עדיין אל מול טענות ישנות וממוחזרות באשר לתקפותה של השיטה. טענות אלו, אודה, מובנות לי בהחלט, שכן הן נשענות על דיס-אינפורמציה בסיסית.
הדיסוננס הזה, עליו אפרט כאן בהמשך הוא תוצאת הפער בין חשיבה מדעית שבסיסה הוא כלים של כימיה מהמאה ה-19 (הכל על בסיס כמות החומר) לבין רפואה חדשה שפועלת במישורים של המאה ה-21 (עובדות, מידע ותדרים).
חדשות לבקרים יוצאים ברשתות החברתיות סרטונים קצרים או כתבים קצרים כאלו ואחרים השוללים את תקפותה של הרפואה ההומאופתית, ברוב המוחלט של הפעמים, באופן פופוליסטי וחסר הוכחות. עם זאת, ישנם הסברים מניחים את הדעת לסיבתה של התופעה הזו, ולשם מיקוד והרצנה, אתעלם מהסברים אלו.
הדיון הציבורי והמדעי סביב ההומאופתיה נוטה להילכד בעשורים האחרונים בתוך לופ אינסופי של שאלה אחת: "איך?". איך ייתכן שישנה השפעה ביולוגית אחרי דילול גבוה כל כך? מה זה אומר שהמים "זוכרים"? מה לגבי מספר אבוגדרו?[ii] השאלות הללו חשובות, ובשנים האחרונות המדע (דרך מחקרי ננו-פרמקולוגיה) מתחיל לספק להן תשובות מרתקות (קראו את מאמרי בנושא בלינק זה). הניסיון הממושך לצמצם את הדיון בהומאופתיה רק לשאלת הדילול[iii] הוא כמו לנסות להבין יצירת אמנות על ידי ניתוח הכימיה של הצבעים על הקנבס.
מאמר זה אינו מבקש להוכיח "שזה עובד". הבסיס הפיזיקלי לתהליך כבר הוצג במאמרי הקודם[iv], ואילו הגיבוי הקליני המלא יוצג במאמר נפרד. מטרת הטקסט הנוכחי היא אחרת: לדון עם הקוראים במה אנחנו בכלל מחפשים כשאנחנו מדברים על ריפוי. לשם כך, אני מבקש להציע הפרדה בין שני מישורי הדיון: המישור המדעי-מכניסטי והמישור המהותי-קליני.
המלכוד המדעי: האם אנחנו מחפשים במקום הנכון?
רוב הספקולנטים והמבקרים תוקפים את ההומאופתיה בנקודה שבה הפיזיקה הקלאסית פוגשת את "מספר אבוגדרו". זהו דיון טכני על נשא האנרגיה. זהו דיון חשוב, אך הוא מתעלם משלוש עובדות חשובות מאד: הראשונה היא שהספקות הללו מונעים מדיסאינפורמציה מהותית בנוגע לאופן הכנת הרֵמֵדִי ההומאופתית (ההכנה ההומאופתית היא לא רק דילול-הערות סיום iii, iv), השנייה היא בנוגע להתעלמות מההתקדמות פורצת הדרך בתחום הננו-פרמקולוגיה והמכשור המתקדם החדיש והנקודה השלישית היא העובדה שהומאופתיה היא בראש ובראשונה שיטת לימוד, ניתוח ויישום של חוקי טבע בתחום בריאות האדם.
כאשר ד"ר סמואל האנמן כתב את ה-Organon, הוא ספר העקרונות של היישומים הרפואיים של חוקי הטבע, הוא לא התחיל מהדילולים (אלו הגיעו מאוחר יותר כפתרון לצמצום רעילות), הוא התחיל מחוק הדומים. לכן, הדיון המהותי שנפקד מהשיח הוא לא "האם יש חומר בבקבוק", אלא "מדוע חומר שמייצר תמונת סימפטומים מסוימת מסוגל לעורר ריפוי באדם שסובל מתמונה דומה?".
אבל אם ננסה לקרב את ההומאופתיה לאופן החשיבה והשפה איתן מתנהלת הרפואה המערבית, בואו ניגע במספר נקודות להבהרת הנושא, דרך הנקודות הללו:
1. הדילול הוא לא העיקר; העניין החשוב הוא ה"פוטנטיזציה" (תהליך ההעצמה): ישנה טעות נפוצה בהנחה שהכנה הומאופתית ("רֵמֵדִי") היא פשוט דילול במיםiii. בפועל, התהליך כולל שלב קריטי של סוקוסיה(Succussion) ניעור אנרגטי עם הקשות מכניות בין דילול לדילול והוא כולל גם שלב של חיכוך (Friction). שני התהליכים האלו נתגלו כמעצימים את פעולת הרֵמֵדִי. בעוד שהמבקרים מתמקדים ב"מה נעלם" או מה הופחת (החומר הגס), הם מחמיצים את השאלה המדעית המעניינת באמת: "מה נוצר כתוצאה מהתהליך הייחודי הזה?". תהליכי הכתישה, החיכוך והניעור משנים את המבנה הפיזיקלי של התמיסה. הדיון המדעי הקלאסי בוחן את הכלי (המים) לפי הכלים הישנים שלו ולא בודק (או שוכח לבדוק) את האנרגיה שהושקעה בו ואת השינוי המבני שעבר עליו. הגבינה הזו חייבת לזוז על מנת שיבוא השינוי ותגיע ההבנה.
2. המהפכה של הננו-פרמקולוגיה: המדע של המאה ה-21 כבר מזמן לא נעצר ב"חומר הגס". תחום הננו-טכנולוגיה מלמד אותנו שחלקיקים קטנים מאוד (ננו-חלקיקים) מתנהגים לפי חוקי פיזיקה שונים לחלוטין מגושי חומר גדולים. מכשור מודרני כמו מיקרוסקופ אלקטרונים חודר [i](TEM) בצירוף לאלגוריתמי ניתוח חדשים חושף כיום את מה שד"ר האנמן זיהה לפני מאתיים שנה והוא: שהמידע של חומר המקור נשמר בצורה של תבניות ננומטריות, גם כאשר הריכוז הכימי הופך לאפסי בסריקות של "המדע הישן". המבקרים נאחזים במודל מולקולרי ישן, בעוד שההומאופתיה פועלת בשפה של ננו-חומרים ותדרים. מקוממת ככל שתהיה המילה "תדרים" לאוזניים המקובעות, הגיעה השעה להתקדם עם ההתפתחות המדעית של המאה ה-21.
3. הומאופתיה כדרך ליישום של חוקי הטבע ברפואה: זו הנקודה המהותית ביותר. הומאופתיה אינה "המצאה" של ד"ר האנמן או המצאתם של הרופאים האחרים שקדמו לו ונגעו בה באופן לא מיומן כמו היפוקרטס, פאראצלזוס ואחרים; הומאופתיה איננה המצאה, אלא מערכת החושפת ומיישמת חוק טבע קיים על בריאות האדם. חוק זה נקרא חוק הדומים. בדיוק כמו שנכון שחוק המשיכה פעל לפני שניוטון ניסח אותו, כך חוק הדומים פעל ופועל תמיד, כחלק בלתי נפרד מהקיום. המלכוד המדעי מתקיים כשאנחנו מנסים לשפוט חוק טבע דרך "יעילות הנשא" שלו במקום דרך בחינה מסודרת של העקביות של תוצאותיו. ד"ר האנמן הבין שהסימפטומים של המחלה הם בסה"כ השפה שבה האדם כשלם מביע את החולי שלו, את המצוקה שלו. ההכנה ההומאופתית (הרֵמֵדִי, התרופה ההומאופתית) היא המענה המדויק שניתן באותה השפה של החולי הטבעי של האדם השלם (גופו, נפשו ומחשבתו).
הדיון המהותי שנפקד מהשיח אינו עוסק בשאלה "האם יש חומר בבקבוק", שאלה שכבר קיבלה תשובות מדעיות מוצקות, אלא בשאלה עמוקה הרבה יותר:
"מדוע חומר שמייצר תמונת סימפטומים מסוימת, מסוגל לעורר ריפוי באדם שסובל מתמונה דומה?". זהו המעבר המהותי מרפואה של 'כמויות' לרפואה של 'איכויות' ומשמעות.
מהות הלימוד ההומאופתי: שפה ודרך לצד נוסחה
הומאופתיה היא לימוד של קשרים. בעוד שהרפואה המודרנית מצטיינת בפירוק הגוף לחלקים (ביוכימיה, אנטומיה, פתולוגיה), ההומאופתיה מתמקדת בדינמיקה של השלם, כלומר, בהקשרים בין החלקים.
התאוריה של ההומאופתיה דנה במהות ובאיכות של הדברים, ולכן השאלות שמניעות את הפרקטיקה ההומאופתית הן:
- איך הגוף מגיב לגירויים של העולם החיצון כלפיו (חיים, וירוסים, חיידקים וכיוצ"ב)?
- מהי התמונה השלמה של המטופלים ושל המחלות שלהם שמסופרת דרך הסימפטומים?
- איך הטבע, על כל מגוון המינרלים (היסודות), הצמחים ובעלי החיים שלו, מצליח לגעת ולשנות מצבי חולי אנושיים באופן שלם?
למעשה, השאלה החשובה בהומאופתיה היא מה קורה לשלם, לאיבר X כאשר אני מטפל או נוגע באמצעות כימיה או מכניקה באיבר Y. זו שאלת השאלות וליבת ההבדל בין ההומאופתיה לבין הרפואה המערבית.
אנשי מקצוע שאינם טבולים במדע בכל היקף חשיבתם, יכולים לעיתים לדבר בפחיתות כבוד על המונח "הוליזם", בעוד שלמעשה המונח הזה מתאר באופן מושלם את טבע ההתקיימות של הדברים. אין בגישה זו דבר מן הרוחניות הפופוליסטית, כי אם הכרה ברורה בקיומם של דברים תחת התניות אינסופיות.
לכן, כאשר אנחנו מנסים להנגיש את התפיסה ההומאופתית לאיש "רפואה מערבית", נסביר לו מהי "הדינמיקה של השלם". כאמור, בהומאופתיה לא מתייחסים רק למכלול המשתנה של הדברים ("אינדיבידואליות") אלא לקשר שבין הפרטים והיחסים ביניהם. הגישה המכניסטית של "הרפואה המערבית", היא לזהות את הבורג רופף במכונה, לתקנו ומכאן, לשיטתם, המכונה תחזור לפעול. אך הגוף האנושי אינו מכונה אלא מערכת אקולוגית ייחודית. במערכת האקולוגית הזו, כל הפרטים מחוברים זה לזה, משפיעים ומושפעים זה מזה. בדיוק כפי ששינוי קטן באוכלוסיית הדבורים משפיע על היער כולו, כך כל טיפול סימפטומטי מקומי, יהדהד את השפעתו הלאה למערכות אחרות. דיכוי פריחה בעור, ישפיע על כל המנגנון שעמד מאחורי ייצור הפריחה ומכאן יחל שינוי תפקודי במערכות אחרות, גופניות ונפשיות. שינוי והשפעה רב מערכתית שכזו יכול להיות קל עד לא מורגש ויכול להיות רב משמעות והרסני. בהומאופתיה, איש המקצוע לומד את "האקולוגיה האנושית" של המטופל שמולו, על ידי בחינת כל המערכים הגופניים, הנפשיים והקוגניטיביים. למעשה הוא יחפש את נקודת האיזון שתשפיע על המערכת כולה בו-זמנית.
בעוד ב"רפואה המערבית" נמדדת ההצלחה בהיעלמות הסימפטום המקומי, ללא התמודדת או חקירת ההשלכות בכל המערכות האחרות, בהומאופתיה תיחקר היעלמות הסימפטום וייחקר המופע החדש של היערכות כל הסימפטומים בכל המערכות באדם שלפנינו. כך שגם הופעה של חרדה תחת היעלמות תופעה עורית, דלקת מפרקים או תופעה אחרת, איננה מבוטלת מעליה באמירה: "זה לא קשור, אפנה אותך למומחה בתחום". ליבת ההבדל בין שתי הגישות הטיפוליות היא ההבנה שהסימפטום הוא רק נורית אדומה אחת מני רבות ב"לוח המחוונים". ההומאופתיה אינה מכבה את הנורית; היא מטפלת בפעולת המכונה כולה.
המעבר מ"נוסחה" ל"שפה" דורש מכולנו ענווה ופתיחות. כשאנחנו מפסיקים לשאול רק "כמה חומר יש כאן?" ומתחילים לשאול "איזו איכות של ריפוי מתרחשת כאן? מה טיב התהליך שקורה כאן?", אנחנו נכנסים לשערי הרפואה של העתיד ומוכנים להודות בפה מלא שיש לנו עוד הרבה מה ללמוד. אך מעבר להוכחות הפיזיקליות שכבר קיימות, כפי שהוצג במאמרי הקודם, המבחן האמיתי שבו הפילוסופיה פוגשת את המציאות מתרחש יום-יום במקום אחר לגמרי- בקליניקה.
"הוכחה מהחיים": הקליניקה כמעבדת המחקר האמיתית
"הוכחה מהחיים": הקליניקה כמעבדת המחקר האמיתית
בסופו של יום, המעבדה החשובה ביותר איננה נמצאת בין כותלי האוניברסיטה, אלא בקליניקה מול המטופלים. כאשר ילד הסובל מדלקות אוזניים חוזרות מפסיק להזדקק לאנטיביוטיקה, או כאשר אדם הנמצא בחרדה עמוקה חוזר לתפקוד מלא, שם נמצאת האמת. ה"הוכחה ההומאופתית הגדולה" היא הוכחה של החיים: הוכחה הנמדדת בחזרה של האדם לבריאות הטובה ביותר האפשרית עבורו. האנמן הגדיר את הבריאות כהשגה של חירות, בריאות נפשית ופיזית והחזקה ביכולת האדם להגשים את ייעודו.
לכן, התוצאה הקלינית היא עובדה מדעית. מדע לא מתחיל במעבדה, הוא מתחיל בתצפית. אם במשך למעלה מ-200 שנה מיליונים רבים של אנשים מדווחים על ריפוי עמוק בעקבות הטיפול ההומאופתי המיושם באמצעות רֵמֵדִי, זוהי תצפית סטטיסטית שאי אפשר לבטל כ"צירוף מקרים". כאן המקום להזכיר שההומאופתיה היא "רפואה מבוססת ראיות"(Evidence-based) במובן הבסיסי ביותר של המושג.
רבים פונים ושואלים אותנו: "אם כך, מדוע ההומאופתיה אינה נבחנת לעיתים קרובות יותר במחקרים קליניים לפי הכללים המקובלים של המדע המודרני?"
התשובה טמונה בכך שעל מנת שההומאופתיה תיבחן באופן מדעי ראוי, חובה לשלב בין כלי המחקר הסטטיסטיים לבין העקרונות שעליהם מושתתת השיטה. הרפואה הקונבנציונלית נוהגת לחקור תרופה אחת לפתולוגיה אחת (One size fits all). אם ניקח למשל 100 חולים הסובלים ממיגרנה, המחקר הקלאסי ייתן לכולם את אותה תרופה וימדוד אחוזי הצלחה. אך בהומאופתיה, מבחן כזה נידון לכישלון מראש: אותם 100 חולים יזדקקו לעשרותרֵמֵדִיס שונות, שכן כל רֵמֵדִי נבחרת בהתאם לקונסטיטוציה הייחודית של המטופל ולמכלול התסמינים האישי שלו, ולא על פי שם המחלה שעל הפרק.
יתרה מכך, גם מדדי ההצלחה שונים בתכלית. ברפואה הקונבנציונלית, היעלמות הסימפטום הספציפי נחשבת להצלחה מחקרית, ולרוב אין התייחסות למשמעות הופעתו של סימפטום חדש. בהומאופתיה, לעומת זאת, אנו מבינים שיש סדר, כיוון והיגיון לתהליך הריפוי. היעלמות איטית או מאוחרת של סימפטום איננה בהכרח כישלון, בעוד שהופעת סימפטום חדש ועמוק יותר מעידה על דיכוי ועל החטאת המטרה. מחקר שאינו יודע לקרוא את מפת הריפוי הזו, ומודד רק את הסטטיסטיקה של "כיבוי הנורית המקומית", יפספס לחלוטין את מהות התהליך.
ההבדל בין "העלמת סימפטום" ל"ריפוי" נעוץ בדיוק בנקודה זו. הגישה המכניסטית רואה לעיתים קרובות בהיעלמות הנגע המקומי את סוף הטיפול. יתר על כן, הופעתן של תופעות אחרות במערכות אחרות נתפסת כהתחלתה של מחלה אחרת, שונה. אולם, ההומאופתיה אינה מסתפקת ב"העברת הכאב" או בדיכוי חיצוני. כאשר מטופל מגיע לקליניקה עם בעיה עורית, הריפוי ההומאופתי האמיתי לא יימדד רק בעור נקי. הוא יתבטא בשיפור ניכר באיכות השינה, בעלייה ברמות האנרגיה, בחזרה לאיזון רגשי ובעיקר, ובאי-הופעתן של תופעות פתולוגיות חדשות במקומן. התופעה הרחבה הזו היא ההוכחה הקלינית לכך שהטיפול לא פעל כמשחה המעלימה את נורית האזהרה, אלא נגע בשורש שאיפשר את הופעת הסימפטום שעל הפרק, הוא אותו הכוח החיוני (Dynamis) המנהל את המערכת כולה, המחזיר לה את החיוניות שאבדה.
הבנה זו מובילה אותנו לנקודת הכרעה מחשבתית. כאשר אנו מתבוננים על התהליך הקליני השלם, אנו מבינים שההכנה ההומאופתית איננה "מים ריקים", זו טענת סרק שהוכחה כמטעהv iii. ההכנה ההומאופתית היא שפה שלמה של אינפורמציה המייצרת תגובת ריפוי עמוקה, עקבית וניתנת למדידה במציאות חייהם של המטופלים. כעת, משביססנו את העובדה שהשפה הזו פועלת בשטח, אנו פנויים לשאול את השאלה המסקרנת הבאה:
האם המדע המודרני פיתח סוף סוף את הכלים למדוד את השפה הזו גם בתוך המעבדה?
לסיכומו של דיון
לאורך ההיסטוריה מאז תגלית ההומאופתיה, נדמה היה שהרפואה המערבית וד"ר האנמן צעדו בשני כיוונים הפוכים: האחת פירקה את האדם לחלקים קטנים יותר ויותר במרדף אחר הבנת המיקרו, בעוד השני חיפש את השלם, את ההקשרים בין החלקים השונים ואת התנועה הכללית של התופעות ברמת המקרו. הפער הזה בדיוק הוא שהוליד את הוויכוח הטכני והעקר שעליו התעכבנו כאן.
אך כאמור בקליניקה, הוויכוח הזה מתייתר. באחת השיחות הליליות שערכתי עם ד"ר קולקרני החכם, תהינו על פרדוקס הכובע:
"אם ישים אדם כובע על הראש ובאותו הרגע יירפאו כל מחלותיו, מה זה משנה אם אנחנו יודעים מה קרה כשהונח הכובע על הראש או לא? הוא נרפא וזה מה שחשוב. האם עצם זה שאין לנו הסבר מניח את הדעת מדעית מבטל את היעלמות המחלה שלו?"
במשך מאתיים שנה, ההומאופתיה נשענת על "מבחן הכובע" הזה, התוצאה הקלינית המובהקת. הריפוי בדרך ההומאופתיה אינו מתרחש דרך כפייה כימית של מסה, אלא באמצעות העברת אינפורמציה ותהודה (Resonance) שהגוף מזהה ומגיב אליהן. לדרך זו כבר יש הוכחות שאינן מוטלות בספק.
האנמן האמין שהדרך המכניסטית והדרך הדינמית לא ייפגשו לעולם.
כאן, אני חולק עליו חלקית. נכון, כי שתי הדרכים לא יהפכו לדרך אחת, אבל הן ללא ספק יכולות להועיל זו לזו בפיתוח ובהתקרבות להבנה אודות טבע האדם.
דווקא כעת, כשהרפואה והפיזיקה הגיעו להתקדמות מרשימה במחקר החומר הגס, באמצעות תחום הננו-טכנולוגיה, הן מוצאות שם את העקרונות שההומאופתיה יישמה מאז ומעולם. המדע לא סותר את ההומאופתיה; המדע לא סותר את ההומאופתיה; הוא פשוט נזקק למאתיים שנה כדי לפתח כלים עדינים מספיק שיאפשרו לו להבין אותה. בעשורים הבאים, ככל שהחשיבה המדעית תמשיך להשתחרר מהתפיסה המכניסטית הישנה ותעמיק אל הדינמיקה הבלתי-נראית של החומר, המפגש בין שתי האסכולות ירקום עור וגידים.
במאמר הקודם, לפני שהגענו אל הפילוסופיה הקלינית, התמודדנו עם העובדות הפיזיקליות. ראינו כיצד טכנולוגיות פורצות דרך של המאה ה-21, ובראשן מיקרוסקופ האלקטרונים החודר (TEM), מספקות סוף סוף את ההוכחה לכך שההכנות ההומאופתיות נושאות עמן מידע ברור, ושהדיון הטכני על מנגנון הריפוי חייב, סוף סוף, להתעדכן.
במאמר קצר זה, השלמנו את המהלך עם הפרדה בין "מה קורה" ל- "איך קורה" על מנת לקדם את ההומאופתיה ולהביא לבחינה ראויה ונקייה שלה על ידי אנשי המדע העכשווי.
[i] מחקר על אולטרא דילולים ויצירת הקריסטלים https://www.sciencedirect.com/science/article/pii/S0167732224005932
[i] דו"ח גלובלי של ארגון הבריאות העולמי WHO Global Report on Traditional and Complementary Medicine 2019: https://www.who.int/publications/i/item/9789241515436
[ii] מספר אבוגדרו (קבוע אבוגדרו) באתר wikipedia
[iii] מאמר על ההכנות ההומאופתיות https://remedycollege.co.il/blog-post-2
[iv] מאמר על מחקרים: https://remedycollege.co.il/blog-post-4
