מאת: גיא טידור, הומאופת קלאסי RCHom
         מנהל מכללת רֵמֵדִי להומאופתיה,
         המרכז לרפואת הרמב"ם.

***מאמר להומאופתים***

מבוא: מילים משנות מציאות

המילה רמדי היא אחת המילים הכי נאמרות בפיו של כל הומאופת בכל רחבי הגלובוס. בכל פעם שאנחנו ניגשים למגירת ה"רמדיס" שלנו או שולחים מרשם לאחד מבתי המרקחת, אנחנו משתמשים במושג שהשתרש עמוק בזהות ההומאופתית. אבל אם נחזור למקור, לגרמנית של האנמן, נגלה עובדה מעניינת: האנמן מעולם לא כתב את המילה "רמדי". המילה הזו היא יצירה של המתרגמים לאנגלית (בוריקה ודאג'ן), שביקשו לבדל את התכשיר ההומאופתי מהרפואה הממסדית.

האנמן, לעומת זאת, לא רצה לבדל את עצמו כ"אלטרנטיבי". הוא רצה לתבוע את בעלות הצדק על המושג תרופה.

אני מאמין בכוחן של המילים ואני אוהב פילולוגיה. עבורי זו דרך חשובה לרדת לעומקן של הכוונות המקדימות את המילים.

ה"ארצניי": שימוש במונח תרופה ככלי למימוש ושימור האמת

האנמן היה איש של אמת וללא ספק איש של חזון. אחת הנקודות המרשימות ביותר שניתן לזהות בכתבים שלו, היא קריאת המפה קדימה ובחירת צעדים ומתן הנחיות לפעולה, למניעת המעידה בבורות שיצוצו בהמשך הדרך, והכל- למען ביסוס הכלי ההומאופתי לטובת האנושות.

המושג השכיח ביותר באורגנון הוא Arznei  (תרופה). האנמן לא חיפש מילה חלופית, כזו שתבדל את ההומאופתיה מהרפואה: תרופה היא תרופה; האנמן ראה בתרופה ההומאופתית, התרופה היחידה. למעשה, לתפיסתו של האנמן, דבר יכול להיקרא תרופה, רק אם הוא מביא לרפואה.

המאבק על הריבונות: ה"תרופה" כעמדה אידיאולוגית

הבחירה של האנמן להישאר נאמן למונח Arznei  לא הייתה מקרית או סמנטית בלבד; זה היה לב המאבק שלו על הגדרת הרפואה. בתקופתו, הממסד ה"אלופתי" הקיז דם והשתמש במינוני עתק של חומרים רעילים, להם הוא קרא "תרופות". האנמן סירב לעמוד מהצד ולהמציא שפה "אלטרנטיבית". הוא בחר להתעמת עם הממסד במגרש הביתי שלו. תחום הרפואה הוא תחום כלל אנושי והוא לא יכול להיות מנוכס למוסד, ממסד או מערכת קבוצתית.

האנמן טען בנחישות: "מה שאתם נותנים אינו תרופה- הוא רעל. הדרך שלי היא הדרך הראויה להיקרא רפואה והאמצעים שאני משתמש בהם הם הראויים להיקרא תרופה במובנה האמיתי". בכך שהשתמש במונח הרשמי, הוא מנע מההומאופתיה להיתפס כשיטה "צדדית" או רוחנית מופשטת. האנמן הציב את הניסויים שלו (Provings)  ואת תהליך ההכנה הקפדני מול הטיפולים המקריים של זמנו, והוכיח שדווקא ה-Arznei שלו היא מדעית ומדויקת יותר.

המאבק הזה מגיע לשיאו בסעיף 249. שם, האנמן מזהיר אותנו שגם תרופה (הומאופתית) שנבחרה באופן שגוי עדיין מחזיקה בכוח רב עוצמה, ולכן עלינו להתייחס אליה בכובד ראש. הוא דורש מאיתנו להתייחס לתכשירים שלנו כאל ישויות דינמיות בעלות כוח שינוי כביר על עיקרון החיים. המאבק של האנמן היה להחזיר למושג "תרופה" את כבודו האבוד, ולהראות שהיא הופכת לאמצעי מרפא  (Heilmittel) רק כשהיא נרשמת בדיוק הומאופתי.

על מה הוא נאבק בקפדנות שכזו?

האנמן ניהל מאבק מקצועי ואידיאולוגי אדיר על הגדרת הרפואה. הוא לא היה פסיבי; הוא היה מהפכן שנלחם בשפה של מתנגדיו כדי לנצח אותם במגרש שלהם. מבחינתו זה היה קרב על האמת שגילה, וקרב לטובת האנושות.

המאבק על הריבונות הטרמינולוגית היה חשוב לו מאין כמותו. תרופה חייבת להביא מרפא, אחרת היא לא תרופה. זו הסיבה להיאחזותו במושג הרשמי, הוא פשוט סירב להיות "אלטרנטיבי". הוא רצה שאת המרכז תתפוס האמת הלא מגזרית.

המאבק נגד השרלטנות הוא הצעד שעלינו להשלים היום. האנמן חתר להוכיח שההומאופתיה היא מדע מדויק, לא פילוסופיה רוחנית מופשטת ותלושה, כי אם חיבור בלתי נתיק בין רוח לחומר. השימוש במילה המקצועית המקובלת על אנשי הרפואה (Arznei) שזוהתה עם רוקחות ומדע, איפשר לו להציב את הניסויים הטהורים שלו (Provings) מול המחקרים המוטים, ולטענתו גם החסרים, של זמנו. הוא הראה שה"תרופה" שלו עוברת תהליך בדיקה והוכחה קלינית הרבה יותר קפדני מאלו של הממסד.

המאבק על שימור ההקשר בין הכלי לתוצאה עומד בליבו של האורגנון. האנמן סירב לניתוק העיוור בין "מה שאני עושה" ל"מה שקורה כתוצאה ממה שאני עושה". הוא תקף את העובדה שהרפואה הממסדית "מדכאת" סימפטומים במקום לרפא אותם ומתייחסת רק לתהליך הראשוני ולא לתוצאות ההמשכיות שלו. בכך, נשללת מהם הזכות לשימוש במילה תרופה. כאמור, מה שמעניק למילה תרופה  (Arznei)את הזכות להיקרא כך, הוא תהליך הריפוי שמתרחש אחריה (Heilmittel).

בשורה התחתונה האנמן השתמש במילה "תרופה" כדי לומר לממסד הרפואי: "אני לא המצאתי דת חדשה, אני פשוט עושה רפואה נכון, בדרכו של הטבע ובדרך המדע".

האנמן היה איש של מהות, והמילים המוקפדות היו הדרך שלו לדייק. בואו נבין את הדקויות הקטנות שמבדילות בין המילים השונות.

המנעד שבין החומר לריפוי: האנמן כאמן של דיוק

האנמן לא הסתפק במילה אחת על מנת לתאר את מה שאנחנו מכירים כ"רמדי". הוא בחר את מילותיו לפי השלב המדויק שבו נמצאת התרופה במפגש שלה עם הכוח החיוני והאורגניזם, מתוך הבנה שהגדרת התרופה משתנה ככל שהיא מתקרבת אל כוח החיים:

1. הבסיס Arznei (תרופה): זהו המושג המרכזי והשכיח ביותר באורגנון. האנמן בוחר במילה זו כדי להגדיר את התכשיר הרפואי ההומאופתי כישות אובייקטיבית ומדעית. עבורו, ה-Arznei  הוא הנשא של ה-Arzneikraft  הכוח התרופתי.
   השימוש במונח הזה הוא הצהרת הריבונות של האנמן: אנחנו לא מחפשים "תחליף" לרפואה, אלא מגדירים מחדש מהי תרופה אמיתית. בזמן שהאלופתיה משתמשת בחומרים כמותיים ורעילים, ה-Arznei ההומאופתית היא תרופה שסגולותיה הוכחו בניסוי טהור (Proving)  וכוחה שוחרר בתהליכים של דינמיזציה. האנמן מציב כך את ההומאופתיה כרפואה מדעית מול הטיפול המקרי של זמנו.
2. התכלית Heilmittel (אמצעי הריפוי): המזור בהתגלמותו כשנבחרה הרמדי המדויקת והיא פוגשת את החולה, האנמן עובר למושג גבוה יותר. זו המילה הכי מתאימה למינוח הלועזי "רמדי". בסעיף 1 הוא מגדיר את הריפוי כ-Heilmittel, כמזור "היחיד והנעלה". כאן הדגש הוא לא על החומר, על הכלי, אלא על הכלי והתפקוד שלו. החומר הופך ל-Heilmittel  רק כשהוא מוגש לפי חוק הדומה ומחולל ריפוי בפועל. כלומר בבסיס, רמדי היא רמדי רק אם נושאת את הפעולה המרפאת.
3. חומר המקור  Arzneisubstanz/Arzneistoff(החומר התרופתי): כשהאנמן רוצה להדגיש את המקור הגולמי בטבע (צמח, מינרל), הוא משתמש במושגים אלו. בסעיף 269 הוא מתאר את הכוחות החבויים בתוך ה-Arzneisubstanzen. זהו השלב הסטטי, לפני שהדינמיזציה שחררה את הכוח הכלוא בחומר.
4. הכלי Mittel (האמצעי): האנמן משתמש במילה הזו כמעט בכל פעם שהוא מדבר על הפרקטיקה, בחירת התרופה, המרשם, והתהליך שבו ההומאופת משתמש בכלי כדי להשיג תוצאה. ה-Mittel הוא המימוש של ה-Heilmittel. אם ה-Heilmittel הוא "הכוח לרפא", ה-Mittel הוא "הכלי שדרכו אנחנו מרפאים את המקרה הספציפי הזה. ה-Mittel הוא ה"סוכן" שדרכו ההומאופת פועל במציאות. הוא הדרך המעשית להפוך את הכוח התרופתי (Arzneikraft) לריפוי בפועל (Heilmittel).
5. המנה Gabe: בסעיפים 248 ו-272 ואחרים האנמן משתמש במילהGabeעל מנת להגדיר את היחידה המדידה שהחולה מקבל. כאן הוא לא פילוסוף, אלא קלינאי/כימאי שמדייק במינונים. עבורו ה-Gabe  היא המנה המוחשית, בין אם זה גלובול יחיד או מנה מתוך תמיסה. המאבק של האנמן היה להוכיח שהמנה צריכה להיות הקטנה ביותר האפשרית, כדי לעורר את כוח החיים בלי להציף אותו. בסעיף 275 הוא מזהיר מ"מנה גדולה מדי", ובכך הוא מבהיר שההומאופתיה היא גם מדע, ומינון נקבע לא ע"י כמות אלא ע"י איכות הפעולה (הראשונית) והתגובה כלפיה (השניונית). ה- Gabe  היא הדרך שבה אנחנו מווסתים את עוצמת הגירוי הדינמי.
6. המהות/התנועה Dynamis  (דינמיס): הכוח המניע בסעיף 9, האנמן חושף את המנוע שמאחורי כל המושגים הללו. ה-Dynamis  הוא הכוח דמוי-הרוח שמחיה את הגוף וקיים בכל אובייקט בייקום. גם בתרופה. בלעדיו, ה-Arznei  היא חומר ללא תכלית, וה-Heilmittel  אינו יכול להניע לריפוי.

לכל אורך התרגומים של הגרסה החמישית והשישית, פעמים רבות מאד, מתקבצות כל המילים הללו לכדי שתי מילים: Medicine ו-Remedy.

המהפיכה האנגלית: דאדג'ן ובוריקה כפרשנים

התחלנו את המאמר עם המילה "רמדי" והגענו לכאן.
כאן נכנס הפער התרגומי הגדול, זה שעיצב את השפה שבה אנחנו משתמשים עד היום. המתרגמים לאנגלית, ר.א. דאדג'ן (1893) וויליאם בוריקה (1921), עמדו בפני אתגר שאינו רק לשוני אלא ממש אתגר תרבותי. בתקופתם, המילה Medicine  באנגלית כבר הופקעה כמעט לחלוטין על ידי הממסד הרפואי האלופתי והכימי.

כדי להגן על הטוהר הדינמי של ההומאופתיה ולבדל אותה מהרפואה המטריאליסטית, הם בחרו לאמץ את המונח Remedy. המילה רמדי, שמגיעה מהמילה הלטינית Remedium, נושאת משמעות של "מזור", "תיקון" או "שיקום". היא פונה אל התוצאה שהיא הריפוי, ולא רק אל החומר שבכלי הנשא.

אנחנו יכולים לראות בדיוק המרתק של בוריקה בסעיף 249: בתחילת הסעיף, כשהוא מתאר את הפעולה הטכנית של רקיחת המרשם והופעת תסמינים חדשים, הוא משתמש במילה Medicine.
ברגע שהטקסט עובר לדבר על הצעד הקליני הבא, בחירת התרופה המדויקת שתביא את הריפוי במקום זו שנבחרה קודם לכן בטעות, בוריקה מחליף את הטרמינולוגיה ועובר ל-Remedy.

באופן התרגום הזה, המתרגמים ניסו להיצמד להוראה של האנמן, אבל צמצמו את השפה והותירו אותנו עם שתי ברירות בלבד:  Medicine- זה החומר, ה-Drug,  לעיתים אפילו המרשם המוטעה; ו- "Remedy"  היא הישות המרפאה, היחידה שיכולה להוביל אותנו בדרך אל ה-Simillimum.

הדלות הטרמינולוגית של שני ההומאופתים הענקיים האלו אל מול העושר של האנמן והדיוק שלו בשימוש במינוח הנכון לשלב הספציפי בתוך התהליך, הוא עניין לחפור בו. זיהוי השלבים החל משלב הכלי הנשא ועד לזיהוי תוצאה של ריפוי נעלם מעט במעבר לאנגלית. מגמה זו באה לידי ביטוי באופן בולט גם בבחירה במילה "מיינד" אל מול מנעד מדויק יותר של תיאורים מצדו של המאסטר שלנו, וזה נושא למאמר נפרד.

לסיכום: בואו נחזור הביתה

הצלילה אל תוך המקור הגרמני של ה"אורגנון" היא לא תרגיל אקדמי בלבד. היא קריאת השכמה לכל מי שעוסק במלאכת הריפוי ההומאופתית.

כשאנחנו מבינים שהאנמן בחר במילה Arznei  (תרופה), אנחנו מבינים שהוא דרש מאיתנו עמידה ריבונית. הוא לא רצה שנהיה "אלטרנטיביים" או "משלימים"; הוא רצה שנוביל את חוד החנית של המדע הרפואי. כשאנחנו מבינים ש-Gabe  היא המנה המוחשית והמדידה, אנחנו נזכרים באחריות שלנו לכיול המינון (Posology) בדיוק מרבי, ולא רק בבחירת הרמדי.

התרגומים לאנגלית העניקו לנו את המילה הנפלאה Remedy,  ששומרת על ה"הילה" הדינמית והייחודית של התכשיר שלנו. זו מילה שמזכירה לנו שהמטרה היא תמיד ריפוי, והתוצאה היא שמגדירה את הכלי. הקפדנות של האנמן מופנית גם כלפינו "בניו ובנותיו". הוא מזכיר לנו שוב ושוב שעל מנת להיקרא הומאופתים, תואר באמת נשגב, אנחנו חייבים להכיר בחוקי הטבע, בסדר ההתרחשויות של הדברים ומעל הכל: במהות. עלינו להיזהר שהיופי של ה"רמדי" לא יגרום לנו לשכוח את חוקי הדומים ושאר החוקים האוניברסלים של הטבע.

הדיוק הלשוני של האנמן מחייב אותנו לדיוק קליני. המרשם שאנחנו נותנים למטופלים שלנו צריך להיבחר בקפידה. ניתוח הפעולות השניוניות שייצר המטופל שלנו, חייב לבדוק ולשאול את עצמנו: האם החומר שרשמנו היה "כלי" או "רמדי"?
האם ניכר כי ה"כוח התרופתי" ששוחרר (Arzneikraft) היה מדויק דיו על מנת שיהפוך למרפא (Heilmittel) , על מנת שייתן מזור אמיתי ונעלה עבור המטופלים שלנו?

בואו נחזיר למושג "תרופה" את כבודו האבוד. לא ככימיה דורסנית, אלא ככלי דינמי, מדעי וריבוני לשינוי גורלו של החולה.