גיא טידור, הומאופת RCHom
מנהל מכללת רֵמֵדִי להומאופתיה
זהו אחד המאמרים החשובים שכתבתי בעת האחרונה.
לא משום שהוא עוסק בעוד רֵמֵדִי, בעוד פתולוגיה או בעוד כלי עבודה, אלא משום שהוא נוגע בלב האחריות המקצועית שלנו: איך לומדים הומאופתיה, איך מיישמים אותה, ומה נדרש מאדם לפני שהוא מתחיל לטפל באנשים.
אני כותב אותו מתוך מחויבות למקצוע שאני עוסק בו כבר שנים רבות, מלמד אותו ומאמין שיש לו מקום משמעותי כאשר הוא נלמד ומיושם ברצינות, בעומק ובאחריות.
דווקא משום שאנחנו מבקשים שההומאופתיה תהיה מקצוע רציני, ושמי שעוסק בה יפעל באופן שמכבד את המטופל ואת בריאותו, אי אפשר להרשות לעצמנו לקצר את הדרך במקום שבו אין באמת קיצור דרך.
המאמר מופנה לסטודנטים להומאופתיה ולמטפלים מכל דרך טיפול שהיא, אבל כולי תקווה שגם מי שאינו מטפל או סטודנט ינסה לקרוא אותו עד סופו. אני מוצא את החומר הזה מעניין מאוד וחשוב מאוד, ובעיניי הוא מלמד לא מעט על העומק שבהומאופתיה.
בתור התחלה, ולהקלה על קריאת המאמר, אבהיר מספר מושגים מרכזיים:
רֵמֵדִי- השם המקובל להכנה הומאופתית, או למה שמכונה לעיתים "תרופה הומאופתית".
מחלה אקוטית- לצורך ההסבר הפשוט כאן: מחלה המתפתחת במהירות יחסית, לעיתים באופן פתאומי, ובעלת מהלך מוגבל בזמן.
מחלה כרונית- מחלה בעלת מהלך ממושך, אשר במסגרת החשיבה ההומאופתית, היא אינה נוטה להסתיים מעצמה ללא טיפול מתאים.
בהמשך נראה שההבחנה בין אקוטי לכרוני מורכבת הרבה יותר ממשך הזמן בלבד- ולמעשה, זה בדיוק לב המאמר.
"איזו רֵמֵדִי נותנים לחום?"
זו שאלה שקל מאוד לשאול.
אפשר ללמוד מספר רֵמֵדִיס לחום, עוד מספר לשיעול, לדלקת אוזניים, לכאב גרון, לשלשול, לחבלה או לחרדה, ולאט-לאט לצבור רשימה מרשימה למדי של רֵמֵדִיס.
אבל מבחינה הומאופתית דילגנו על השאלה הראשונה והחשובה ביותר:
מהו בכלל המצב שעומד לפנינו?
האם זו מחלה אקוטית? קצרת מועד?
האם זו התלקחות של תהליך כרוני?
האם מדובר במצב קצר וחולף שאולי כלל אינו מצדיק התערבות?
ומה מתוך הסימפטומים שאנחנו רואים כרגע באמת שייך לתמונה שעל פיה צריך לפעול?
רק לאחר שהבנו את הדברים האלה אפשר להתחיל לשאול איזו רֵמֵדִי מתאימה.
כי לזהות סימפטומים זה עדיין לא להבין מקרה.
סימפטום אקוטי אינו בהכרח מחלה אקוטית
ד"ר סמואל האנמן, מגלה ההומאופתיה, מקדיש בספר העקרונות של ההומאופתיה- "האורגנון של אומנות הרפואה", לימוד מסודר מאוד להבחנה בין אקוטי לכרוני.
בסעיפים 72–73 בספר, הוא אינו מסתפק בשאלה כמה זמן נמשכת התלונה. הוא מתבונן באופי התהליך ובדרך שבה כוח החיים מנהל את המחלה.
המחלה האקוטית מתוארת כתהליך מהיר יחסית ובעל מהלך מוגבל. המחלה הכרונית, לעומתה, ממשיכה להתפתח כאשר, בתוך תפיסתו של האנמן, כוח החיים אינו מצליח לסיים את התהליך בכוחות עצמו.
אבל האנמן מוסיף דבר חשוב במיוחד: הוא מתאר גם מצבים הנראים אקוטיים שהם למעשה התפרצות חולפת של מצב כרוני סמוי.
כלומר:
לא כל מה שמופיע עכשיו ובאופן חריף הוא בהכרח מחלה אקוטית העומדת בפני עצמה.
חום שהופיע הלילה הוא סימפטום חדש.
כאב שהחל הבוקר הוא סימפטום חדש.
שיעול שהופיע בפתאומיות הוא סימפטום חדש.
אבל הזמן שבו הופיע הסימפטום אינו לבדו קובע את אופיו של המקרה כולו.
וזה קריטי.
כי הטעות אינה מתחילה בהכרח בבחירת רֵמֵדִי לא נכונה.
הטעות יכולה להתחיל הרבה קודם- בהבנה לא נכונה של המקרה.
אותו חום. מקרה אחר לגמרי
נניח ששני ילדים מגיעים עם חום של 39.5.
אצל הראשון מדובר בילד שבדרך כלל בריא. לפתע נוצרה תמונה חדשה וברורה: ההתנהגות השתנתה, הצמא השתנה, השינה השתנתה, הופיעו רגישויות שלא היו שם קודם. ההורים אומרים: "זה בכלל לא הילד שאנחנו מכירים".
אצל הילד השני אנחנו רואים כבר תקופה ארוכה דפוס חוזר: אותם אופני תגובה, אותן רגישויות, אותם אזורים שנפגעים שוב ושוב. החום אמנם הופיע היום, אבל ייתכן שהוא רק עוד פרק בתוך סיפור כרוני.
ולעתים בזמן האירוע החריף דווקא מתחדדת אותה תמונה שאנחנו מכירים מן המצב הכרוני של האדם.
לשניהם אותו מספר על המדחום.
אבל לפנינו שני מקרים שונים בתכלית.
ולכן אין כלל שאומר: "יש מצב אקוטי- צריך רֵמֵדִי אקוטית".
במקרה אחד הרֵמֵדִי תיבחר על פי התמונה החדשה שנוצרה כשהמצב הפך לאקוטי. במקרה אחר, דווקא רֵמֵדִי שמתאימה למצב הכרוני של האדם עשויה להתאים גם לתמונה שמופיעה עכשיו.
השאלה היא לא איזו קטגוריה של רֵמֵדִי אנחנו מחפשים.
השאלה היא:
לאיזו תמונה צריך להתאים את הרֵמֵדִי כרגע?
הומאופת לא רק אוסף סימפטומים
אנחנו לא בוחרים רֵמֵדִי לפי התלונה בלבד. סימן קריאה. !.
חום, שיעול, כאב, שלשול, התקף פאניקה או דלקת אוזניים הם ביטויים חשובים, אבל הם בהחלט אינם לבדם המקרה.
אנחנו מתבוננים באדם שבו מצב המחלה מתקיים ובדרך המסוימת שבה הוא מבטא אותו.
מה השתנה בו?
מה מאפיין דווקא אותו?
מה הופיע יחד עם התלונה?
מה היה קודם ונעלם?
מה חדש ומה מוכר?
מה נמצא כרגע בקדמת התמונה ומה נסוג?
הומאופת לא רק אוסף את הסימפטומים. הוא צריך להבין את היחסים ביניהם.
אנחנו מדברים על היררכיה של סימפטומים:
מה מרכזי ומה שולי, מה מאפיין ומה כללי, מה שייך למצב הנוכחי ומה לרקע הכרוני, ומה אולי רק נלווה לתהליך.
יותר מכך, אפילו הערך של כל סימפטום אינו קבוע.
אותו סימפטום יכול להיות כמעט חסר משמעות במקרה אחד, ובמקרה אחר להאיר את התמונה כולה. סימפטום שנשמע מאוד מיוחד כשהוא עומד לבדו יכול להיות לא רלוונטי למצב שבו אנחנו מטפלים כרגע, ופרט קטן לכאורה יכול להפוך למשמעותי כאשר רואים את מקומו בתוך התמונה השלמה.
לכן לא מספיק לדעת לזהות סימפטומים.
צריך לדעת לשפוט את ערכם בתוך המקרה.
ד"ר האנמן מנחה אותנו: קודם התמונה, אחר כך הרֵמֵדִי
בסעיף 99 ב"אורגנון" האנמן מסביר יפה שדווקא במחלות אקוטיות או חדשות התמונה יכולה להיות הרבה קלה יותר לחקירה, משום שהשינויים ממצב הבריאות עדיין חדשים ובולטים בזיכרון.
אבל קל יותר לזהות תמונה אינו אומר שצריך להבין פחות.
בסעיפים 150–154 הוא מוסיף עוד מספר הבחנות יסודיות.
לא כל אי נוחות חדשה היא כבר מחלה מפותחת הדורשת התערבות. כאשר קיימת מחלה אקוטית ברורה, חקירה טובה תגלה בדרך כלל סימפטומים נוספים שמשלימים את תמונת המקרה. וגם בתוך התמונה הזאת לא לכל סימפטום אותו ערך. אבל לא תמיד צריך להתערב.
צריך לדעת גם מתי לא להתערב!
בסעיף 153 האנמן מפנה במיוחד לסימפטומים הבולטים, החריגים, יוצאי הדופן והמאפיינים של המקרה. הוא מסביר:
"חום" לבדו אינו מספיק.
"כאב ראש" לבדו אינו מספיק.
"חולשה" לבדה אינה מספיקה.
צריך להבין איזה חום, איזה כאב ואיזו חולשה יש לאדם שיושב מולנו, ומה הייחודיות שלהם בתוך התמונה הזאת.
ורק בסעיף 154 מגיעה הרֵמֵדִי.
כלומר, גם בסדר שבו האנמן מלמד אותנו:
קודם להבין את המקרה.
קודם להבין את התמונה.
קודם לזהות מה מאפיין אותה.
ורק אחר כך לבחור רֵמֵדִי.
רֵמֵדִי אינה הומאופתית רק בגלל שיש לה תווית "הומאופתית"
זה אולי המשפט החשוב ביותר עבורי במאמר הזה:
רֵמֵדִי אינה הומאופתית בפני עצמה.
הרֵמֵדִי Arnica אינה מתאימה (הומאופתית) לחבלה רק משום שהיא: Arnica.
הרֵמֵדִי Belladonna אינה הומאופתית לחום.
הרֵמֵדִי Pulsatilla אינה הומאופתית לדלקת אוזניים.
הן יכולות להיות הרֵמֵדִיס ההומאופתיות למקרה מסוים, כאשר מתקיים יחס של דמיון, של התאמה בין תמונת הרֵמֵדִי לבין תמונת האדם החולה.
זה נמצא בשם השיטה עצמה:
דומה = Homeo.
ה"הומאופתיות" אינה תכונה שנמצאת בתוך הבקבוק של הרֵמֵדִי, היא מתקיימת ביחס שבין הרֵמֵדִי לבין המקרה. רק שם.
בתוך התפיסה ההומאופתית, אנחנו לא מבקשים שהרֵמֵדִי "תעשה את העבודה במקום הגוף", ממש לא, אלא שתשמש גירוי מתאים לאורגניזם ובכך תניע אותו לרפא את עצמו.
ידע הוא לא שיקול דעת
היום אפשר למצוא בתוך דקות מידע על מאות רֵמֵדִיס.
אפשר לקרוא את ספרי התרופות ההומאופתיות (Materia Medica).
אפשר לחפש ברשת סימפטומים.
אפשר לקבל רשימות ארוכות של רֵמֵדִיס כמעט לכל תלונה.
הכל זמין.
אבל מידע אינו שיקול דעת.
הידע אומר לך אילו רֵמֵדִיס קיימות.
המקצועיות אומרת לך מתי אחת מהן בכלל רלוונטית.
המקצועיות נמצאת ביכולת להבין האם לפנינו מצב אקוטי או כרוני, האם הסימפטום מרכזי או מקרי, האם יש מספיק מידע כדי לפעול, וגם, האם בכלל נכון כרגע להתערב.
לפעמים אחת ההחלטות המקצועיות החשובות ביותר היא דווקא לא לתת רֵמֵדִי.
הטעות הגדולה ביותר אינה תמיד בחירה ברֵמֵדִי שגויה,
הטעות הגדולה ביותר היא לחשוב שכבר הבנת את המקרה, כשבעצם רק זיהית את התלונה.
אז למה בכלל ללמד טיפול אקוטי?
אחרי כל זה אפשר לשאול שאלה לגיטימית:
אם נדרשים כל כך הרבה הבנה ושיקול דעת, למה בכלל ללמד סטודנטים להתמודד עם מצבים אקוטיים עוד לפני שסיימו את מלוא הכשרתם?
התשובה שלנו פשוטה וישירה:
כי יש בכך צורך! וכי אפשר לעשות את זה באחריות, בתנאי שסדר הלימוד נכון.
אנחנו מאמינים שהיכולת לעבוד באופן אחראי עם מצבים אקוטיים שכיחים יכולה להיות בעלת ערך רב למקצוע ולחברה הישראלית, אבל רק, ואך ורק, כאשר היא נשענת קודם כול על היכולת לזהות האם זה באמת מצב אקוטי,להבין את גבולות ההכשרה ולדעת מתי צריך להפנות לבדיקה או לטיפול רפואי.
למעשה, אחת הסיבות שבגללן התחלנו לעסוק בצורה מסודרת בהכשרה לאקוטי הייתה תופעה שראינו מסביבנו.
בארץ צצו קורסים קצרים שבהם לימדו אנשים מן הציבור הכללי אילו רֵמֵדִיס מתאימות לאילו מצבים. מבחינתנו זה פשוט מתכון לטעויות.
השאלה שעלתה אצלנו הייתה פשוטה:
איך אפשר ללמד אדם איזו רֵמֵדִי לתת במצב אקוטי, אם לא לימדנו אותו קודם מהו בכלל מצב אקוטי? ואיך הם יוכלו להבין מה אינו מצב אקוטי?
מכאן התחדדה אצלנו תפיסת הלימוד:
קודם הבנה. אחר כך חומר.
חומר ללא הבנה נשאר מידע. יבש ופחות ערך.
חומר שנשען על הבנה יכול להפוך ליכולת קלינית.
ולכן אצלנו ברֵמֵדִי מתחילים אחרת
במכללת רֵמֵדִי אנחנו לא מתחילים את לימוד האקוטי מרשימת רֵמֵדִיס.
לפני שהסטודנטים מגיעים ללמוד את הפתולוגיות האקוטיות ואיך לעזור באמצעות ההומאופתיה, אנחנו משקיעים עשרות רבות של שעות לימוד, דיון ותרגול בבניית התשתית.
יש אצלנו לימוד מסודר של סיווג מצבי המחלה השונים. לימוד ייחודי שמהווה את בסיס ההבנה. את הקורס הזה בנינו במיוחד לצורך זה.
אנחנו גאים לבשר שבתי ספר הומאופתים מחו"ל ביקשו מאיתנו להדריך אותם בנושא.
לומדים מהי מחלה ומהו סימפטום, מהו מצב אקוטי ומהי מחלה כרונית; אנחנו לומדים כיצד לקרוא תמונת סימפטומים, כיצד להבין את ההיררכיה ביניהם, כיצד לקחת מקרה וכיצד לחשוב.
ורק אחר כך מגיעות הפתולוגיות והרֵמֵדִיס.
גם הגבול ברור: לפני השלמת ההכשרה המלאה, הסטודנטים אינם אמורים לעסוק בטיפול במקרים כרוניים. והעבודה עם מצבים אקוטיים מתחילה רק לאחר שנבנתה אצלם ההבנה מהו אקוטי, מה אינו אקוטי, מה צריך לבדוק ומהם גבולות האחריות שלהם.
לא משום שאנחנו רוצים להפוך את הדברים למסובכים.
אלא משום שבעינינו אין דרך מקצועית ואחראית אחרת.
הבעיה היא לא שלימוד אקוטי יכול להיות קצר יותר מהכשרה מלאה בהומאופתיה.
הבעיה מתחילה כאשר קיצור משך ההכשרה הופך לקיצור של ההבנה, או ויתור עליה.
בין אקוטי לכרוני
הגבול שבין אקוטי לכרוני מלמד אותנו משהו גדול בהרבה מסיווג מחלות.
הוא מלמד אותנו לעצור לפני שאנחנו נותנים תשובה.
להסתכל.
לשאול.
לראות מה השתנה.
להבין אם אנחנו רואים אירוע חדש או פרק נוסף בסיפור ישן.
לברר לאיזו תמונה צריך להתאים את הרֵמֵדִי, ואולי להבין שאולי כרגע, כלל אין צורך במתן אחת.
לדעת ולהכיר רֵמֵדִיס לבוריין זה חשוב.
חשוב מאוד.
אבל הומאופתיה מתחילה במקום אחר:
ביכולת להבין את האדם החולה ואת תמונת המחלה שהוא מציג בפנינו.
מידע אפשר לרכוש מהר.
רֵמֵדִיס אפשר ללמוד.
אבל שוב, המקצועיות, המקצוענות, נמצאות בשיקול הדעת.
ושיקול הדעת תלוי בהבנה שרכשנו.
כי רק אחרי שהבנו לְמָה אנחנו מבקשים להתאים את הרֵמֵדִי, אפשר להתחיל לדבר על דמיון.
ורק כאשר מתקיים הדמיון הזה-
הרֵמֵדִי נעשית באמת הומאופתית.
המאמר עוסק בעקרונות החשיבה והפרקטיקה של ההומאופתיה הקלאסית, כפי שהם נלמדים מתוך כתבי סמואל האנמן. הוא אינו מחליף אבחון או טיפול רפואי. במצב חריף, מתמשך או מדאיג יש לפנות להערכה רפואית מתאימה.
