מדוע אותו קושי משפיע אחרת על אנשים שונים?

מאת: גיא טידור, הומאופת קלאסי RCHom
         מכללת רֵמֵדִי להומאופתיה

פעמים לא מעטות, כשמגיע מטופל לקליניקה עם תלונה על כאב פיזי או סבל רגשי, הוא מספר במקביל על ממצא שקיבל מהרופא או על הסבר שנראה לו הגיוני: זה וירוס, זה חיידק, זה בגלל העומס, המתח או האירוע. זה עניין נפוץ מאד, אך הסתכלות זו, על אף שיש בה אמת, אין בה לבדה כדי למצות את האמת על מצבו של האדם.

אותם "גורמים" עצמם אינם פועלים באופן זהה על כל אדם. יש מי שיעברו אותם מבלי להתערער באופן ניכר, ויש מי שבתוך זמן קצר יפתחו תגובה עמוקה – נפשית, גופנית, או שתיהן גם יחד.

משום כך, הבנה רצינית של בריאות ושל חולי אינה יכולה להסתפק בשאלה מה קרה, אלא חייבת לשאול גם: על מי זה פעל? מה היה טיב הקרקע שעליה נפלה ההשפעה? מה היו נטיותיו של האדם, מה הייתה מידת רגישותו, ומהו האופן המיוחד שבו הוא קולט, נושא, או נשבר תחת השפעות החיים?

בחיים עצמם, אנחנו יודעים, שום תופעה אינה מתקיימת בניתוק מן התנאים שבתוכם היא מופיעה. מחלה, תחושה, תגובה, או החמרה – כולן תלויות לא רק בגורם המעורר את המחלה, אלא גם באדם שעליו פעל, במצבו, ובמכלול התנאים שסביבו ובתוכו.

בואו ונחשוב על כך לרגע.

לא די בזיהוי הגורם המעורר

שום כוח אינו פועל בעולם באופן מנותק מן החומר או מן המצע שעליו הוא פועל. אותו כדור טניס, שיוטח באותה עוצמה, לא יגיב באותו אופן אם יפגוש קיר בטון, חימר, דשא או בד סופג. התוצאה אינה נקבעת רק לפי עוצמת המכה, אלא גם לפי טיב המשטח שקלט אותה.

כך גם בחיי האדם. כדי להבין את צורת התגובה, את עוצמתה ואת משכה, אין די בזיהוי הגורם המעורר. יש להבין גם את האדם שעליו פעל הגורם: את רגישותו, את נטיותיו, ואת האופן המיוחד שבו הוא פוגש את השפעות החיים.

אנו רגילים להניח שאם נמצא את הגורם שקדם להופעת הסבל, נמצא גם את ההסבר השלם: הזיהום מסביר את המחלה, העומס מסביר את הקריסה, האירוע מסביר את התגובה. ואכן, במרבית המקרים יש ערך רב בזיהוי הגורם המעורר. אלא שזיהוי זה, חשוב ככל שיהיה, אינו מסביר עדיין את מהות התהליך המתרחש, ובוודאי אינו מבהיר את מלוא צורתו, את עוצמתו, את עומקו או את משכו.

שהרי אותו גורם עצמו עשוי לחלוף כמעט מבלי להותיר רושם ניכר אצל אדם אחד, בעוד שאצל אחר הוא יוליד תגובה משמעותית ומתמשכת. עובדה זו מלמדת כי השפעה חיצונית אינה פועלת בחלל ריק. לטנגו הזה שאנו קוראים לו "מחלה" דרושים שני רקדנים: הגורם המעורר – וירוס, חיידק, אירוע או עומס, והאדם שעליו הוא פועל, שבתוכו הוא פוגש תנאים מסוימים, רגישות מסוימת, ואופן תגובה מסוים.

ההשפעה החיצונית פוגשת תמיד אדם מסוים: בעל מבנה תגובה מסוים, היסטוריה מסוימת, ודרך מסוימת לשאת, לעבד או להישחק תחת תנאי החיים. משום כך, אנשים שונים אינם מגיבים באופן זהה לאותם גורמים ממש.

אם כך, במקום לשאול רק מה הפעיל את ההפרעה, ראוי לשאול גם מדוע דווקא כאן, דווקא כעת, ובדיוק בצורה הזו, היא הצליחה לתפוס אחיזה.

על נטייה, רגישות וסוספטיביליות

כאן נדרשת הבחנה חשובה. כאשר אנו מדברים על נטיות של אדם או על רגישות, אין הכוונה לגזירת גורל, ואף לא לפגם באופיו של האדם. הכוונה היא לכך שלכל אדם יש אופן מסוים לקלוט השפעות, לשאת אותן, להגיב להן ולעבד אותן. בשפה ההומאופתית, אחת המילים המשמשות לכך היא סוספטיביליות: מידת היכולת של האדם להיפגע, להתרגש, להיענות, להשתנות ולהגיב לנוכח השפעה הפועלת עליו.

אין שני בני אדם שפוגשים את העולם מאותו מקום. יש מי שמגיבים במהירות ובעוצמה, יש מי שסופגים לאורך זמן ורק לאחר מכן קורסים, ויש מי שדווקא מחזיקים מעמד כלפי חוץ, אך משלמים על כך בגוף, בשינה, במתח פנימי או בשחיקה איטית. משום כך, אין די לתאר את הגורם החיצוני; יש להבין גם את מבנה ההיענות של האדם עצמו. בדיוק שם מניחה ההומאופתיה את הדגש.

במובן זה, נטייה אינה חולשה אלא צורת תגובה. רגישות אינה אשמה אלא אופן קליטה. וככל שנבין לעומק את האופן הייחודי שבו אדם מסוים פוגש את חייו, כך נבין טוב יותר מדוע אותו קושי עצמו עשוי להוליד אצל אדם אחד אי-נוחות חולפת, ואצל אחר תגובה עמוקה, מתמשכת ורבת פנים.
לכן, דיוק באבחנה אינו רק תנאי להבנה נכונה, אלא גם יסוד לטיפול נכון.

אותה הרגישות, מופעים שונים

הרגישות הזו שעליה אנו מדברים אינה מופיעה תמיד באותה צורה. כאשר השפעה חיצונית פוגשת אדם מסוים, היא אינה מולידה בהכרח תגובה אחידה וקבועה מראש. אצל אדם אחד היא תתבטא בדריכות, במתח פנימי, בפחדים או בחרדה. אצל אחר היא תופיע דווקא בהפרעות שינה, בעייפות, בקשיי עיכול, בכאבים חוזרים, או בתגובות עור. יש מי שיקרסו כלפי חוץ, ויש מי שימשיכו לתפקד לכאורה, אך ישלמו על כך בלחץ פנימי מתמשך.

משום כך, אין די בשם שניתן לסימפטום. חרדה, למשל, אינה תמיד אותה חרדה; כאב אינו תמיד אותו כאב; וגם עייפות, עצבנות או רגישות יתר אינם מלמדים בהכרח על אותו תהליך פנימי. אותה כותרת רפואית עשויה להופיע אצל אנשים שונים מתוך קרקע שונה לגמרי, ואילו אותה נטייה פנימית עשויה להתבטא בזמנים שונים בדרכים שונות.

זהו אחד הקשיים, אך גם אחד המפתחות, בהבנת האדם החולה: לא לראות רק את צורת הביטוי הגלויה, אלא לנסות להבין מהו דפוס התגובה העמוק יותר שמתוכו היא צומחת.

לא די בשם של מחלה ובגורם מעורר

אם כך, גם כאשר הצלחנו לזהות גורם מעורר: וירוס, חיידק, עומס, פחד, אובדן או מתח מתמשך- עדיין אין בידינו הסבר שלם למה שקורה כאן, לשאלה: "למה האדם הזה סובל?"
באותה מידה, גם שם המחלה או הכותרת הרפואית שניתנה לסימפטום אינם פותרים את השאלה. הם עשויים לתאר דבר מה חשוב, אך אינם מגלים עדיין כיצד ולמה התארגן מצבו של האדם דווקא באופן הזה.

וירוס, למשל, אינו “עוזר לנו” להבין מדוע אדם אחד כמעט ואינו מושפע ממנו, בעוד שאחר מפתח תגובה ממושכת, עמוקה או מסתעפת. גם השם שניתן למחלה אינו מסביר מדוע אותה אבחנה עצמה נראית אחרת אצל אנשים שונים, פוגעת בהם בעוצמות שונות, ונרשמת בכל פעם בתוך אדם אחר, בעל רגישות אחרת, היסטוריה אחרת ואופן תגובה אחר.

לכן, כל עוד אנו נשארים ברמת הגורם המזוהה או בשם ההפרעה, אנו אוחזים רק בחלק מן התמונה, וארשה לעצמי לומר, לאו דווקא החלק החשוב ביותר. הבנה שלמה יותר מחייבת לשאול לא רק מה נמצא, אלא גם בתוך מי הוא נמצא; לא רק מה פעל, אלא גם על מי פעל, ובאיזו קרקע פנימית פגש. הבנה שלמה מחייבת להבין את דפוסי הפעולה של החולה.

חשוב להדגיש: וירוס לבדו לא יוכל לפתח מחלה באדם; חיידק לבדו לא יפתח מחלה באדם; פרידה מאהוב לא תשבור כל אדם, ופיטורין ממקום עבודה נחשק לא ישברו באותה מידה את רוחו של כל אחד.
מחלה היא תמיד תוצר של אינטראקציה בין גורם מחולל לבין האדם הנושא אותו.
טבע תגובתו של האדם הוא שיקבע אם תתפתח מחלה, וכיצד תתפתח.

לסיכום

ככל שאנו מעמיקים להתבונן באדם, כך מתברר שהדבר החשוב ביותר עבור כל מטפל, מכל תחום טיפולי, הוא היכולת לזהות את התמונה השלמה. מטפל רציני הוא צופה סבלן. הוא בוחן מכלול שלם של סימפטומים, מתוך הבנה שיש דינמיקה ויחסי השפעה בין הסימפטומים השונים.

זו עבודתו של ההומאופת. כדי לעמוד במשימתו, עליו להבין את המטופל ולא רק את מחלתו. לכן, לצד זיהוי המחלה וזיהוי הגורם שעורר אותה, עליו להבין גם מדוע היא מתפתחת דווקא כפי שהתפתחה, ומדוע היא פוגעת בכל אדם באופן שונה. עליו להכיר את המטופל שלו, להבין את נטיותיו, את רגישותו, את דפוסי תגובתו, ואת האופן שבו הוא פוגש את חייו.

זוהי אחת הנקודות העמוקות ביותר בהבנת בריאות וחולי. דווקא במקום הזה, באופני התגובה, בקרקע הפנימית, ובמבנה הייחודי של האדם, מצוי המפתח להבנה אמיתית יותר של מצבו.

ואולי משום כך, השאלה החשובה ביותר איננה רק מה גרם למחלה, אלא גם מה באדם אִפשר לה להתהוות, להתפתח, ולקבל את צורתה הייחודית.