הגוף אינו מכונה: מה זה באמת אומר לרפא?

מאת: גיא טידור RCHom, מנהל מכללת רֵמֵדִי וראש מחלקת פילוסופיה

אחת הדרכים הפשוטות ביותר להבין גוף היא לדמיין אותו כמכונה.

הלב כמשאבה, כלי הדם כצינורות, המפרקים כצירים, מערכת העצבים כרשת חיווט. במשך מאות שנים המטאפורה הזו הייתה שימושית מאוד, ובמובנים רבים היא עדיין שימושית. היא מאפשרת לנו לפרק מערכת מורכבת לחלקים, לזהות תקלות, למדוד, להשוות, להחליף, לחזק ולהתערב.

אבל גוף חי אינו באמת מכונה. גוף חי הוא פלא.

מכונה היא דבר שאפשר לפרק לחלקים ולתקן כל חלק בנפרד. גוף האדם החי איננו מכונה והוא פועל אחרת. שום תהליך בגוף האדם ובנפשו אינו מתקיים בבידוד. מערכת העצבים משפיעה על המערכת ההורמונלית, מערכת החיסון מושפעת ממצבי דחק, מערכת העיכול משפיעה על זמינותם של חומרי גלם, ואלו משפיעים בתורם על מערכות נוספות. בכל רגע נתון, מתרחשים בגוף אינספור תהליכים במקביל, חלקם גלויים וחלקם נסתרים. וכולם משפיעים זה על זה ומושפעים זה מזה בדרגות שונות של ישירות.

וזה משנה את האופן שבו כדאי לחשוב על מחלה וגם על ריפוי.

מה שנראה נקודתי, הוא לא תמיד חולי נקודתי.

רבים מאיתנו, או מהרופאים והמטפלים שלנו, בוחנים תוצאות בדיקות ומסמנים אותן כ-בעיות.

אם בבדיקת דם נמצא חוסר בברזל, אפשר לתת ברזל. אם נמצא חוסר בוויטמין מסוים, אפשר להשלים אותו. אם לחץ הדם גבוה, אפשר להוריד אותו. לפעמים זו בדיוק הפעולה הנכונה, ולעיתים היא גם הכרחית.

אבל עצם העובדה שתיקנו מדד עדיין לא אומרת שהבנו מה קרה. ישנם תהליכים רבים מאד שקדמו לתוצאות הללו ואליהם נצטרך להגיע בחקירה איכותית.

חוסר בברזל, למשל, אינו תמיד רק מחסור בברזל. הוא יכול לנבוע מצריכה לא מספקת, מספיגה לקויה, מאיבוד דם, מדרישה מוגברת או מתהליך אחר שמתרחש בגוף. תוצאה אחת יכולה להיות נקודת הקצה של שרשרת שלמה.

במילים אחרות, חוסר נקודתי יכול להיות גם סימן למגמה. אגדיל ואומר, שכמעט כל פעולה היא תוצאה רגעית של מגמה כלשהי. בהומאופתיה אנחנו קוראים לזה: "תבניות פעולה של טבע האדם". אנחנו מנסים לזהות את התבניות החוזרות שבהן האדם מגיב — בגוף, בנפש ובהתנהגות. ולכל אדם, יש תבניות פעולה משלו, וצירופים של מספר תבניות כאלו שהם יחודיים אך ורק לו.

וזה נכון לא רק לתזונה.

כאשר אדם מפתח שוב ושוב כאב מסוים, כאשר עייפות חוזרת למרות מנוחה, כאשר שינה משתבשת שוב ושוב או כאשר מתח מתבטא בכל פעם באיבר אחר, אפשר כמובן להתייחס לכל תופעה בפני עצמה. אבל אפשר גם לשאול אם כולן שייכות לאותה תנועה עמוקה יותר.

הגוף החי אינו רק אוסף של תוצאות. הוא תהליך.

ולכן, אם אנחנו רוצים להבין מהו ריפוי, אנחנו צריכים לשאול לא רק מה חסר, מה כואב או מה יצא מטווח הנורמה, אלא גם לאן המערכת כולה נעה.

הסימפטום אינו רק הפרעה

סימפטומים הם בדרך כלל הסיבה שבגללה אדם מגיע לטיפול.

אדם סובל מכאב, דלקת, שיעול, שלשול, עייפות, חרדה, נדודי שינה או מיגרנות. באופן טבעי, הוא רוצה שהדבר שמפריע לו ייפסק.
וזה מובן לגמרי.

אבל סימפטום אינו תמיד רק תקלה. ותפקידו ואחריותו של המרפא הם בראש ובראשונה להסתכל על המהלך השלם ולבחור את ההחלטות הנכונות ביותר עבור המטופל.

חום, למשל, הוא תגובה. גם דלקת היא תגובה. שיעול הוא תגובה. כאב הוא אות. עייפות יכולה להיות חלק ממנגנון שמאלץ את הגוף להוריד עומס. אין פירוש הדבר שכל תגובה כזו מועילה, שאין צורך לטפל בה או שאסור להתערב. ודאי שיש מצבים שבהם צריך להתערב מיד.

אבל כן חשוב להבין שהסימפטום הוא לעיתים גם מידע; הוא מספר לנו שמשהו קורה ועלינו לזהות את התמונה הנסתרת כרגע. הוא מספר לנו שמשהו מתרחש, ושמוטב שנבין את ההקשר הרחב שבו הוא הופיע. לעתים קרובות, הסימפטום, הכאב, התלונה, מספרים לנו הרבה יותר ממה שנראה בתחילה.

אם אדם סובל שוב ושוב מדלקות, אם כל מתח מתבטא אצלו דרך הקיבה, אם כל עומס נפשי מלווה במיגרנה, אם כל ירידה בכוחות מופיעה באותו דפוס, הסימפטום אינו רק אירוע אקראי. הוא יכול להיות חלק מהאופן שבו אותו אדם מגיב.

ופה מתחילה שאלה עמוקה יותר:

האם העלמת הסימפטום היא אותו דבר כמו ריפוי?

להעלים אינו בהכרח לרפא. לרפא אינו בהכרח להעלים.

זו אולי אחת השאלות החשובות ביותר בכל תפיסה טיפולית.

אנחנו נוטים למדוד הצלחה לפי מה שנעלם.

היה כאב- אין כאב.
היה חום- אין חום.
הבדיקה השתפרה.
הערך חזר לטווח התקין.

לעתים זו אכן עדות לשיפור אמיתי. אבל לא תמיד.

אדם יכול להרגיש פחות כאב ועדיין להיות חלש יותר. הוא יכול לישון בעזרת אמצעי מסוים, אבל לקום מותש. מדד מסוים יכול להשתפר בעוד תהליך אחר נמשך ללא שינוי, או אפילו חס וחלילה מחמיר. אפשר לתקן חסר מסוים מבלי לגעת בסיבה שבגללה הוא נוצר.

אבל גם ההפך נכון: לרפא אינו תמיד אומר שכל סימפטום חייב להיעלם מיד. אדם יכול להיות בתהליך ברור של שיפור, גם כאשר עדיין קיימת תלונה מסוימת, אפילו לעיתים התלונה העיקרית. היא עשויה להיות פחות עוצמתית, להופיע לעיתים רחוקות יותר, לחלוף מהר יותר, או לדרוש פחות מן האדם. ובמקביל, השינה משתפרת, הכוחות חוזרים, מצב הרוח מתייצב והיכולת להתמודד עם עומס גדלה. במצב כזה, אם נסתכל רק על הסימפטום שעדיין קיים, אנחנו עלולים להחמיץ את העובדה שהאדם כולו כבר נע בכיוון של בריאות.

במערכת חיה, לעולם לא מתרחש רק דבר אחד, וזו נקודה קריטית להבנה שלנו.

באותו רגע שבו אנחנו מודדים כאב, הגוף גם מווסת הורמונים, מתמודד עם דלקת, מעכל, בונה, מפרק, מפצה, מתאים את עצמו ומגיב לסביבה. לכן השאלה "האם הסימפטום נעלם?" היא שאלה חשובה, אבל היא אינה תמיד מספיקה.

ייתכן ששאלה טובה יותר היא: מה קרה לאדם כולו?

האם הוא ישן טוב יותר?
האם האנרגיה שלו חזרה?
האם הוא יציב יותר?
האם הוא מתאושש טוב יותר?
האם הוא נעשה פחות רגיש לעומסים שפעם היו מפילים אותו?
האם הגוף מגיב בצורה מאורגנת יותר?

ריפוי, במובן הזה, אינו רק הסרה של מה שמפריע. הוא שינוי מכיוון פעולה שגוי, לכיוון פעולה נכון. הוא שינוי במגמה: ממערכת שמתקשה להסתגל ולשוב לאיזון, למערכת שמצליחה לעשות זאת טוב יותר.

המחלה מתרחשת באדם השלם

כאן נמצאת אחת מנקודות המוצא המרכזיות של החשיבה ההומאופתית.

ראשית דבר, נבהיר: הומאופת אינו מתעלם מהאבחנה. היא חשובה. יותר מכך, ההומאופתיה היא רפואה משלימה שצמחה מתוך הרפואה המערבית והשפה הפתולוגית מאד דומה, ד"ר האנמן עצמו היה רופא. לכן היא אינה מתעלמת מאבחנה ומפתולוגיה; היא פשוט אינה רואה בהן את כל התמונה. ההומאופת מתייחס לאבחנות הרפואה המערבית ומשתמש בהם לחידוד התובנות שלו לגבי המקרה שלפניו.

שני אנשים יכולים לסבול מאותה מיגרנה, אך אחד יוחמר מתנועה והשני דווקא ישתפר ממנה. אחד יהיה רגיש מאוד לאור, אחר לרעש, ושלישי ירגיש החמרה לאחר מאמץ רגשי. אצל אחד הכאב יביא לעצבנות, אצל אחר לרצון להיות לבד ואצל שלישי לצורך בנוכחות ובתמיכה.

מבחינת החשיבה ההומאופתית, אלו אינם פרטים שוליים.

הם חלק מהאופן שבו המחלה מתרחשת באדם המסוים.

לכן השאלה אינה רק "מה המחלה?", אלא גם "כיצד האדם הזה חולה?"

זהו הבדל משמעותי.

ה"מחלה" יכולה להופיע במפרק, בקיבה, בעור או במערכת העצבים, אבל האדם כולו משתתף בתהליך. ההומאופתיה מנסה לקרוא את השינוי הזה כמכלול, ולא רק כאוסף של תקלות מקומיות.

לא מפני שכל דבר הוא "נפשי".
ולא מפני שהאיבר אינו חשוב.
אלא מפני שאיבר הוא חלק מאדם שלם.

בריאות כאפשרות

בסעיף 9 של "האורגנון של אומנות הרפואה", האנמן מתאר את מצב הבריאות לא רק כהיעדר מחלה, אלא כמצב שבו הכוח המחיה פועל בהרמוניה, והאדם מסוגל להשתמש בגופו באופן חופשי למטרות הגבוהות יותר של קיומו.

זו מחשבה גדולה מאוד, ובעיניי גם אנושית מאוד, כי בריאות אינה יעד בפני עצמו. אנחנו לא חיים כדי להשיג בדיקות דם תקינות, אנחנו לא קמים בבוקר כדי להגיע לערך מושלם של כולסטרול.

אנחנו רוצים להיות בריאים כדי לחיות.

כדי לחשוב.
ליצור.
לאהוב.
לעבוד.
ללמוד.
לטייל.
להיפגש.
להתפתח.
לממש משהו מהאפשרות שקיימת בנו.

ואולי כאן נמצאת ההגדרה הרחבה ביותר של ריפוי: ריפוי אינו רק מצב שבו משהו נעלם; ריפוי הוא מצב שבו משהו חוזר להיות אפשרי.

כל אדם מחזיק בנטיות מסוימות למחלות מסוימות. כל עוד האורגניזם מצליח לזהות נכון את מה שהחיים מציבים בפניו ולהגיב אליו באופן מותאם, הנטיות הללו יכולות להישאר רדומות. אבל כאשר התנהלותו של האורגניזם יוצאת מאיזון, וכאשר מנגנוני התגובה שלו שוב אינם מזהים נכון את המצב או אינם מייצרים תגובה מתאימה, חלק מן הנטיות הללו עלולות להתפתח לכדי מחלה.

מנקודת המבט ההומאופתית, תפקידנו כמרפאים הוא לסייע לאורגניזם לשוב לכיוון פעולה נכון, כך שהפתולוגיה תוכל לסגת בחזרה אל מצב הנטייה הרדומה — מצב שבו הנטייה עדיין קיימת, אך המחלה עצמה אינה פעילה.

הגוף אינו מכונה, ולכן האדם אינו רק אוסף של חלקים שניתן לכוון כל אחד מהם בנפרד. הוא מערכת חיה, מגיבה, משתנה ומתארגנת ללא הפסקה.

אפשר וצריך לטפל בסימפטומים. אפשר וצריך לתקן חסרים. אפשר וצריך להשתמש בכל הכלים שעומדים לרשותנו.

אבל אם אנחנו רוצים לדבר באמת על ריפוי, כדאי להרים לרגע את המבט מן החלק אל השלם: לא רק לשאול מה נעלם- אלא מה השתנה.
ולא רק לשאול מה השתנה- אלא האם האדם בכללותו נעשה בריא יותר.

כי בסופו של דבר, ריפוי אינו רק צמצום של מחלה או הסתרה של כאב או סימפטום, ריפוי הוא השבה של אפשרות לחיים.