האדם הרבה יותר יער מאשר עוד מכשיר מורכב

גיא טידור RCHom, הומאופת קלאסי,
מנהל מכללת רמדי להומאופתיה.

הגוף אינו רק מה שאפשר למדוד

אנחנו חיים בתקופה שבה הבריאות שלנו נמדדת ללא הרף. בדיקות דם, מדדי סוכר, לחץ דם, דופק, כולסטרול, הורמונים, צילומים, אבחנות, גרפים, אפליקציות ושעונים חכמים- כל אלה הפכו להיות חלק בלתי נפרד מן הדרך שבה אנחנו מבינים את הגוף שלנו. יש בכך ברכה גדולה. היכולת למדוד, לאבחן ולהתערב הצילה ומצילה חיים רבים, ואין כל סיבה לזלזל בה או להימנע מלנצל אותה.

אבל לצד הברכה הזו התפתחה גם סכנה שקטה: ככל שאנחנו מתרגלים לראות את האדם דרך מדדים, מספרים ואבחנות, אנחנו עלולים לשכוח שהאדם אינו רק מה שניתן למדוד בו. הגוף הופך בהדרגה למכונה מורכבת, המחלה הופכת לתקלה, והסימפטום נתפס כרעש שצריך להפסיק.

משהו כואב צריך להשתיק; משהו עולה בבדיקה, אז צריך להוריד אותו; אם משהו מפריע,  צריך מייד לחתור לתיקון שלו. זהו מבט יעיל מאוד במצבים מסוימים, ולעיתים הוא הכרחי. אבל כאשר הוא הופך להיות המבט היחיד, משהו מהותי באדם הולך לאיבוד, ולרוב, המציאות מוכיחה, זוהי עזרה קצרת מועד, שבסופה עלולים להתפתח מצבים לא חיוביים.  

האדם אינו מכשיר משוכלל ומורכב ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להתייחס אליו ככזה. הגוף אינו אוסף של חלקים נפרדים. העור אינו מנותק ממערכת העיכול. מערכת העיכול אינה מנותקת מן המתח שבו הוא חי. הנשימה אינה מנותקת מן הפחד שהוא חווה. השינה אינה מנותקת מן החיים שבתוכם האדם חי. גם הסימפטום, פעמים רבות, אינו רק תקלה מקומית. הוא יכול להיות ביטוי של מערכת שלמה, חיה ורגישה, שמנסה לומר משהו על מצבה.

אולי לכן, כדי להבין את האדם, אנחנו צריכים לפעמים להחליף מכשיר. לעבור ממיקרוסקופ לעדשה רחבת זווית. שני המכשירים חיוניים, ולעתים, חיוני עבורנו לא לחשוב על האדם כמכונה, אלא כיער.

האדם כיער חי

כאשר אנחנו מביטים ביער מבחוץ, קל לנו לראות עצים נפרדים. כל עץ עומד לכאורה בפני עצמו: גזע, ענפים, עלים, פרחים, פירות. אפשר לספור את העצים, למדוד את גובהם, לבדוק את מצב העלים, לזהות מזיקים או מחלות. אבל ככל שמתבוננים עמוק יותר, מתברר שהיער אינו אוסף של עצים בודדים. היער הוא מערכת של יחסים.

בתוך היער יש אדמה, שורשים, לחות, אור, צל, פטריות, מיקרואורגניזמים, חרקים, ציפורים, רוחות, עונות, תחרות ושיתוף. אף חלק מחלקי העץ לא מתקיים כבודד בפני עצמו. התלות שלו בכל אלו היא עצומה. התלות הזו היא חלק בלתי נפרד מהעץ הבודד. חשבו על זה לרגע.

חלק גדול מחיי היער מתרחש בכלל מתחת לפני השטח. בשנים האחרונות התפרסם מאוד הרעיון של הרשת המיקוריזלית, אותו מארג תת קרקעי שבו קורי פטריות מתחברים לשורשי צמחים ועצים שונים. רשת מיקוריזלית משותפת נוצרת כאשר קורי פטריות מחברים בין שורשים של כמה צמחים או עצים מתחת לקרקע.

חשוב לומר זאת בזהירות: באופן יחסי, התגלית הזו היא חדשה ואנחנו רחוקים מלדעת באמת מה מתרחש ומה אופי או יעילות התקשורת הזו, אבל היא קיימת. אין ספק שהמדע מתקרב להבנות האלו, אבל מטבע הדברים, אנחנו, בני האדם תמיד נהיה אינספור צעדים הרחק מעקב הטבע.

אבל גם בלי להגזים, דבר אחד ברור: עץ אינו מתקיים מחוץ למערכת שבה הוא חי. כאשר עץ אחד נפגע, היער אינו נשאר בדיוק אותו יער. משהו משתנה באור, בצל, בלחות, בקרקע, במרחב שנפתח ובחיים שמתחילים להתארגן סביב המקום שנפגע. אם כורתים עץ, לא נעלם רק “חלק” אחד. משתנה הסביבה של כל מי שחי סביבו.

גם מעל פני הקרקע מתקיימים יחסי תגובה והשפעה. צמחים שנפגעים יכולים לשחרר לאוויר תרכובות נדיפות, וחומרים כאלה עשויים להשפיע על תגובות הגנה, גדילה או רבייה של צמחים סמוכים. גם כאן צריך להיזהר מניסוחים מופרזים, אבל ברור שהצמח אינו אובייקט פסיבי בלבד; הוא חי בתוך שדה של תגובות והשפעות. זהו הקיום שלנו.

כשעלה אחד מצהיב

כאן הדימוי נעשה חשוב. כאשר עלה אחד מצהיב, גנן טוב אינו ממהר לכתום אותו ובטח שלא לצבוע אותו בירוק. הוא שואל מה קורה לעץ. האם חסר אור? האם יש עודף מים? האם השורשים פגועים? האם האדמה דלה? האם זו עונה טבעית של נשירה? הוא לבטח יודע שהעלה מספר משהו על מצב רחב יותר.

במילים אחרות, העלה הוא המקום שבו הבעיה נעשית גלויה, אבל הוא לא בהכרח המקום שבו כל הסיפור מתחיל או נגמר. אם נסתכל רק על העלה, נפספס את העץ. ואם נסתכל רק על העץ, עדיין אולי נפספס את האדמה, את האור, את המים ואת היער שבתוכו הוא חי.

כך אפשר להתבונן גם בסימפטום. כאב ראש אינו תמיד רק כאב ראש. פריחה אינה תמיד רק בעיה בעור. שלשול אינו תמיד רק בעיה במעיים או ברקטום. חרדה אינה תמיד רק בעיה נפשית. עייפות אינה תמיד רק חוסר כוח. אם להיות ברור יותר: במרבית המקרים, כל אחת מהדוגמאות האלו, היא מצבור סימפטומים רחב הרבה יותר. כמובן, לפעמים יש צורך בטיפול ישיר, בבדיקה, בהתערבות, ולעיתים גם במתן מענה נקודתי ודחוף. אבל לצד זה קיימת שאלה עמוקה יותר: מה הסימפטום הזה מספר על האדם שבתוכו הוא מופיע?

מאחורי כל עלה מצהיב או סימפטום אנושי, יכולים להתקיים עומס מתמשך, שינוי בחיים, חוסר שינה, פחד, אובדן, רגישות אישית, נטייה משפחתית, תזונה שאינה מתאימה, או פשוט מערכת חיה שמנסה להשיב לעצמה סדר. במרבית המוחלטת של המקרים, הגוף אינו “מתקלקל” סתם כך. לפעמים הוא מגיב. לפעמים הוא מאותת. לפעמים הוא מנסה לאזן את מה שכבר יצא מאיזון זמן רב לפני שהסימפטום הופיע.

וזה אולי אחד המקומות שבהם ההומאופתיה מציעה מבט אחר. היא אינה מתייחסת לסימפטום בזלזול. להפך. היא מתייחסת אליו ברצינות רבה. "המיקרוספקופ ההומאופתי" יבדוק כל סימפטום לעומקו, על כל המרכיבים שלו ואופי פעולתו: קצב, עוצמה, איכויות פעולה. רמת הירידה לפרטים היא בהחלט מרשימה, אבל היא אינה ממהרת לראות בו רק תקלה מבודדת שיש למחוק. היא מנסה להבין את מקומו בתוך התמונה השלמה של האדם.

היא שואלת לא רק “מה יש לאדם?”, אלא "איך הדבר הזה מופיע אצלו?", לא רק "מה שם המחלה?”, אלא "מי האדם שחווה אותה"?

מה שואלת ההומאופתיה?

שני אנשים יכולים להגיע עם אותה אבחנה רפואית, ובכל זאת להיות שני מקרים שונים לחלוטין. לשניהם יש כאבי ראש, אבל אחד מחמיר מאור ורעש ורוצה לשכב בחושך, והשני דווקא זקוק לאוויר פתוח ולתנועה. לשני ילדים יש חרדה, אבל אחד נצמד להורה ומבקש ביטחון, ואחר מתפרץ בכעס ואינו מוכן שיתקרבו אליו. לשני אנשים יש בעיה בעור, אבל אצל אחד היא מופיעה עם חום, חוסר מנוחה ועצבנות, ואצל אחר עם קור, עייפות והסתגרות.

השם של הבעיה דומה. האדם אינו דומה.

לכן בהומאופתיה, אותה אבחנה אינה מובילה בהכרח לאותה רמדי. הרמדי אינה נבחרת לפי שם המחלה, אלא לפי האופן שבו האדם כולו מבטא את חוסר האיזון. זהו הבדל עמוק. הוא דורש הקשבה אחרת, סבלנות אחרת, והבנה שהסימפטום אינו תלוש מן האדם אלא שייך למארג חי.

אם נחזור לדוגמה שלנו, אנחנו מבינים מראש כי ה”עלה” שהצהיב, הוא חלק מזרימה, מרצף, ממארג. ומשכך, התשאול ייגע מראש ב"עץ", בשורשים. באדמה. בעונה. בסביבת המחייה שלו. אנחנו ננסה להבין את דרך הפעולה ואת תבניות הפעולה של האדם כולו; ננסה להבין איך הוא מגיב למה שקורה לו, כלומר מהן תבניות הפעולה שלו, או כמו שאנחנו מכנים זאת, מהו בעצם הטבע שלו.

תרגיל קטן בהקשבה

אפשר לקחת מן המבט הזה גם תרגיל קטן לחיים. בפעם הבאה שמופיע לאחד מאיתנו סימפטום: כאב, שיעול, פריחה, עייפות, כאב בטן, חום, חרדה או אי-שקט, לפני שנשאל רק “איך מעלימים את זה?”, אפשר לעצור לרגע ולשאול גם שאלות אחרות.

לדוגמה: מה השתנה בי בימים האחרונים? מה קרה לפני שזה התחיל? איך אני ישן? מה מצב האנרגיה שלי? מה מצב הרוח שלי? מה מחמיר ומה מקל את הכאב שלי? האם הגוף שלי רק התקלקל, או שאולי הוא מנסה להפנות את תשומת לבי למשהו?

חשוב להדגיש: השאלות האלה אינן תחליף לאבחון רפואי כאשר הוא נדרש. במצבים חריפים, מדאיגים, מתמשכים או לא ברורים, יש לפנות לבדיקה רפואית. אבל גם כאשר נעזרים ברפואה, אפשר להוסיף עוד שכבה של הקשבה. לא רק לסימפטום, אלא לאדם שבתוכו הסימפטום הופיע.

בין ריפוי לריפוי מדומה

בהומאופתיה, מתקיימת אבחנה מבדלת חשובה מאד, בין ריפוי אמיתי לבין הקלה זמנית. ריפוי להבנתנו הוא שינוי ממהלך של מחלה למהלך של התנהלות מאוזנת של מכלול התופעות של המטופל. העלמת תופעה או העלמת סימפטום בודד לפרק זמן קצר, שלאחריו חוזרת התופעה או הכאב, זו הקלה לא מבורכת. למצב כזה אנחנו קוראים הקלה (Palliation). נכון שלעיתים יש צורך ברור בהקלה, אך לצדו חייבת להישאר ההבנה שהמקור לא טופל והחזרה של הכאב היא במקרים רבים עניין של זמן, או במקרים אחרים ונעימים פחות, במקום הכאב שהועלם, יופיע חולי אחר, חולי שכביכול לא קשור.

ריפוי הוא חזרה של חיים

כאן נמצאת אחת ההבנות החשובות ביותר של ריפוי. אם הגוף הוא מכונה, ריפוי פירושו תיקון תקלה. אבל אם הגוף דומה יותר ליער, ריפוי הוא דבר רחב ועדין יותר. ריפוי אינו רק מצב שבו משהו נעלם. ריפוי הוא מצב שבו משהו במערכת כולה חוזר לנשום.

האדם ישן טוב יותר. הנשימה מתרחבת. הפחד פוחת. העור נרגע. האנרגיה חוזרת. היכולת להגיב לעולם נעשית מדויקת יותר. משהו בתנועה הפנימית משתחרר. לפעמים הסימפטום אכן נעלם, וזה חשוב, לעתים הוא ייעלם מאוחר יותר, אחרי שנצפה בשיפור ברווחה הכללית. במבט עמוק יותר, מה שאנחנו מבקשים לראות הוא לא רק היעלמות של דבר אחד, אלא חזרה של חיים.

אולי זו אחת ההגדרות היפות ביותר של ריפוי: ריפוי אינו רק מצב שבו משהו נעלם. ריפוי הוא מצב שבו האדם מתקרב מעט יותר לעצמו, מצב שבו הקיום שלו, מסב פחות תשומת לב ל"בעיות" שלו.

היכולת לנוח. היכולת לשמוח. היכולת לבחור. היכולת להגיב. היכולת להיות בקשר. היכולת לחזור אל החיים.

להיכנס אל היער בענווה

אדם שסובל אינו חידה טכנית בלבד. הוא לא רק בדיקות, איברים, אבחנות וסימפטומים. הוא יער שלם. וכמו ביער, מי שנכנס ברעש גדול עלול להחמיץ את הסיפור. צריך להיכנס לאט. לראות מה גלוי ומה סמוי. מה צועק ומה לוחש. מה התייבש. מה מבקש אור. מה נפל. ומה עדיין חי, עמוק בפנים, ומחכה לתנאים הנכונים כדי לצמוח מחדש.

הגוף אינו מכונה. הוא מערכת חיה, רגישה, חכמה ומחוברת.

כדי לרפא באמת, צריך לפעמים פחות לחשוב כמו מכונאי — ויותר כמו אדם שנכנס אל יער עתיק: בעיניים פקוחות, בלב קשוב, ובענווה.