על מדע ואומנות בטיפול ההומאופתי

גיא טידור, הומאופת RCHom
מכללת רמדי להומאופתיה

בין ידיעה לראייה

בסעיף 3 לאורגנון (הספר שמסביר את תהליכי הבריאות והחולי) מציב האנמן בפני הרופא שורה של דרישות הנוגעות לידיעת האדם, המחלה, הרמדיס ועקרונות הריפוי. רק לאחר שפירט אותן הוא מתאר את הרופא כ״אמן אמיתי של הריפוי״. הסדר הזה אינו מקרי בעיניי. הוא מבטא את הקשר ההכרחי שבין המדע לאמנות בטיפול ההומאופתי: האמנות אינה תחליף לידיעה, אלא היכולת להשתמש בה באופן מדויק ומושכל.

ההומאופתיה, כפי שהאנמן ביקש לייסד אותה, מבקשת להבין את האדם, את המחלה ואת הריפוי באמצעות חוקיות הקיימת בטבע. היא נשענת על תצפית, ניסיון, חקירת תופעות ובחינה מתמדת של היחסים שבין האדם החולה לבין הרמדי. אולם הידע, רחב ומדויק ככל שיהיה, אינו מספיק כשלעצמו. ההומאופת נדרש להבחין בין עיקר לטפל, לזהות את היחסים שבין הפרטים ולהרכיב מהם תמונה שלמה, שאינה מאבדת את האדם שממנו נלקחו.

במפגש הזה שבין הידיעה ליכולת לראות את השלם מצויה, בעיניי, מהותה של אמנות הריפוי. ללא יסודות המדע עלולה האמנות להפוך לדמיון; ללא האמנות עלול הידע להישאר אוסף של פרטים שאינם מתחברים לאדם החי היושב מולנו.

לדעת כיצד אנחנו יודעים

כדי שהידע יוכל לשמש יסוד לאמנות הריפוי, עלינו תחילה לברר מה טיבו. אחת השאלות החשובות ביותר בלימוד ההומאופתיה אינה רק "מה אני יודע?", אלא שאלה הקודמת לה: "כיצד אני יודע את מה שאני יודע?" המידע שאנחנו צוברים מורכב מעובדות שנצפו, מניסיון מצטבר, ממסקנות, מהשערות ומפרשנויות. לכל אחד מאלה עשוי להיות ערך, אך עבורנו אין להם את אותו מעמד.

רעיון אינו הופך לעובדה משום שהוא יפה, ניסיון אישי אינו הופך לחוק משום שהצליח במספר מקרים, ואמירה אינה הופכת לאמת משום שהשמיע אותה מורה מפורסם. גם רעיון מבריק מחייב אותנו לבחון את הדרך שהובילה אליו ואת הקשר בינו לבין המציאות הנצפית.

זו אחת התובנות החשובות בגישתו של האנמן. בנחרצות האופיינית לו, הוא דרש שוב ושוב לפנות אל התופעות עצמן. בסעיף 6 לאורגנון הוא דורש מן הרופא להיות צופה נטול דעה קדומה, ובסעיף 108 הוא קובע שאת פעולתן הייחודית של התרופות יש לברר באמצעות ניסוין על בני אדם בריאים, התבוננות בשינויים שהן מחוללות ותיעוד מדויק שלהם.

ה-Proving  הוא ביטוי מובהק לגישה הזאת. האנמן לא הסתפק במסורת, בתורת החותם או בהשערות לגבי תכונותיו של חומר. הוא ביקש לבחון אותו ולתעד את התופעות שהוא מסוגל לעורר. בכך הוא לא רק הציג מסקנות, אלא גם התווה דרך להגיע אליהן. האורגנון אינו רק אוסף הוראות לרופא; הוא גם מתודה המבחינה בין מה שנצפה לבין מה שהנחנו, ובין העובדות לבין המסקנות הנגזרות מהן.

אפשר למצוא עיקרון דומה בדרך החשיבה של שפינוזה, שבנה את ה"אתיקה" על הגדרות, אקסיומות וטענות הנגזרות מאלו שקדמו להן. יש דרך. איננו צריכים להפוך את ההומאופתיה לגאומטריה, אבל העיקרון חשוב: אין להניח קומה במקום שבו עדיין לא הונחו יסודות. גם רעיון חדש ומבריק צריך לאפשר לנו לשחזר את הדרך שהובילה מן העובדות אל המסקנה.

מקומה של האינטואיציה

הדרישה לידיעה מבוססת ולמתודה ברורה אינה מפחיתה מחשיבותה של האינטואיציה. להפך, האינטואיציה היא מרכיב חיוני באמנות הריפוי. המטופל אינו טבלה, והרמדי אינה סכום מתמטי של רובריקות. אפשר לאסוף מאות פרטים ועדיין לא לראות את האדם. ההומאופת נדרש לזהות את הקשרים שביניהם, להבחין בין המאפיין למקרי ולהבין אילו מן התופעות נושאות את מרכז הכובד של המקרה.

לעיתים, הומאופת מנוסה מזהה קשר בין פרטים הרחוקים לכאורה זה מזה, או חושב על רמדי עוד לפני שהשלים את הניתוח המודע של המקרה. יש ערך רב לרגעים האלה, אך אין צורך לייחס להם מקור על-טבעי או להפוך את האינטואיציה למתודה העומדת בפני עצמה. היא פועלת בתוך עולם של ידע, ניסיון, זיכרונות ודפוסים שכבר קיימים בתוכנו. ככל שעולם זה רחב ומדויק יותר, כך מתרחבות גם האפשרויות העומדות לרשותה.

הסיפור המפורסם על ארכימדס ממחיש היטב את הרעיון. על פי המסורת, כאשר ניסה לפתור את בעיית כתר הזהב של המלך היירון, הבחין במהלך רחצה בתופעת דחיקת המים וקרא "אאוריקה"- "מצאתי". אבל ההברקה לא נולדה בחלל ריק. קדמו לה שאלה, ידע וחקירה. אינספור בני אדם ראו מים עולים כאשר טבלו באמבט, אך לא הגיעו לאותה תובנה. התצפית הצליחה לעורר את ההברקה משום שהיה בתודעתו של ארכימדס מבנה של ידע שאליו יכלה להתחבר.

כך ראוי בעיניי להבין גם אינטואיציה מקצועית. האינטואיציה אינה ההפך מן הלימוד; במקרים רבים היא אחד מפירותיו הגבוהים ביותר. לאחר שנים של לימוד וניסיון, החשיבה כבר אינה נדרשת לעבור במודע בכל שלבי הניתוח. היא מסוגלת לזהות תבניות, להשוות ולקשר במהירות. אולם גם כאשר האינטואיציה מצביעה על כיוון שנראה לנו נכון, על המתודה לבחון אם מה שזיהינו אכן נמצא שם.

מן הפרטים אל התמונה השלמה

כאן נפגשים המדע והאמנות בטיפול ההומאופתי. האנמן דרש מאיתנו לאסוף את פרטי המקרה בדייקנות, אך מטרת האיסוף אינה להישאר עם ערימת סימפטומים ענקית, אלא לזהות את התמונה שהם יוצרים יחד. האנמן עצמו, במהלך עבודתו, ביקש לזהות תבניות מתוך הפרטים.

האומנות היא יצירת טוטליות המקרה. טוטליות המקרה היא לא אוסף הסימפטומים, אלא הקשר שביניהם וההיררכיה המתגלית ביניהם. אפשר לראות קו חשוב בהתפתחות החשיבה הזאת מבנינגהאוזן, דרך בוגר ועד לעבודתו של ד"ר אג'יט קולקרני בדורנו. בנינגהאוזן פיתח דרך עבודה המאפשרת להכליל מאפיינים מתוך סימפטומים פרטיקולריים ולזהות באמצעותם מאפיינים רחבים יותר של המקרה. בוגר המשיך את קו ההכללה ופיתח את חשיבותם של generals ושל pathological generals  להבנת המבנה הרחב של המקרה.

המונוגרם (דרך לזיהוי טבע הפעולה) שפיתח קולקרני הוא בעיניי אחד הכלים הקרובים ביותר למעשה האמנותי הזה. הוא מאפשר לארגן מקרה מרובה סימפטומים כך שניתן יהיה לזהות את היחסים ביניהם ואת החוטים המרכזיים היוצרים תמונה אחת. אין כאן ויתור על הפרטים, אלא ניסיון להבין את השלם באמצעותם.

המדע אוסף את הנתונים; האמנות רואה את הצורה שהם יוצרים. המונוגרם מאפשר להומאופת לעשות את מה שעושה צייר המתרחק כמה צעדים מן הבד, מפסיק להתבונן בכל משיכת מכחול בנפרד ורואה את התמונה שנוצרה. אולם הצייר חייב גם לדעת להתקרב אל הבד כאשר נדרש דיוק בפרטים. כך גם ההומאופת נדרש לנוע בין הפרט לבין השלם.

התמונה לא יכולה להחליף את הפרטים שמהם נוצרה; הפרטים הם התמונה, והתמונה השלמה היא הפרטים. אמנות הריפוי אינה ממציאה תמונה במקום שבו אין נתונים; היא מגלה בתוך הנתונים את התמונה שלא יכולנו לראות כל עוד התבוננו בכל פרט בנפרד.

לדעת גם מה איננו יודעים

היכולת לזהות תבניות ולראות את התמונה השלמה תלויה גם בגבולות הידע שלנו. הומאופת המכיר עשרים רמדיס עשוי להיות רגיש ואינטואיטיבי מאוד, אך כאשר הוא פוגש מקרה, אותן עשרים רמדיס הן אלה שיהיו זמינות לתודעתו, ולא מאות הרמדיס שטרם למד. בדומה לכך, מי שלמד דרך אחת בלבד לנתח מקרים ייטה לזהות את מה שאותה דרך לימדה אותו לחפש. הבעיה אינה בכלי שבו אנו משתמשים, אלא באפשרות שאיננו מודעים למגבלותיו.

הידע של כולנו מוגבל, ובהכרח יישאר כזה. לכן השאלה החשובה אינה רק כמה אדם יודע, אלא עד כמה הוא יודע מה הוא אינו יודע, ועד כמה הוא מוכן לצאת ולחפש את מה שחסר לו. אדם המכיר בגבולות ידיעתו יכול לחזור למטריה מדיקה, לעיין בפרובינג, לחפש בספרות מקצועית ולהיעזר במאגרי מידע ובבינה מלאכותית כדי להרחיב את שדה האפשרויות. לעומתו, אדם בעל ידע רב המשוכנע שהאפשרויות המצויות בתודעתו הן כל האפשרויות הקיימות, עלול להיות מוגבל דווקא על ידי הידע שצבר.

כמובן, גם מנוע חיפוש או מערכת בינה מלאכותית אינם סמכות של אמת. הם עשויים לסייע לנו לאתר מידע ולהעלות אפשרויות שלא הכרנו, אך האחריות לבחון את המקורות, להעריך את המידע ולהפעיל שיקול דעת נשארת שלנו.

אחת המיומנויות החשובות ביותר של ההומאופת היא אפוא הכרת המגבלות המחשבתיות שלו עצמו (וגם הכרת הגבולות בין הסיפור שלו לסיפור של המטופל). לכל מקרה בקליניקה אנו מביאים את שנות הלימוד שלנו, את המורים שלנו, את התיאוריות שאנחנו מאמינים בהן, את ההצלחות ואת הכישלונות. עלינו לדעת לזהות את השפעתם, ולא לאפשר להם להחליף את האדם היושב מולנו.

אי-הידיעה אינה הבעיה הגדולה ביותר. אי-הידיעה של אי-הידיעה היא הבעיה האמיתית. מי שיודע שאינו יודע יכול לחקור; מי שאינו מודע למגבלותיו אינו יודע אפילו שעליו לחפש. במובן הזה, הספק אינו בהכרח ביטוי לחוסר ביטחון מקצועי. לעיתים הוא דווקא מנוע לצמיחה.

הלימוד מרחיב את מרחב הראייה

בעידן שבו כמויות עצומות של מידע נמצאות במרחק של כמה הקשות מקלדת, משמעותו של הלימוד משתנה. לכן, היום, יותר מאי-פעם, חשוב ללמוד לדוג, ולא רק לצבור דגים במקרר. עלינו ללמוד כיצד לחשוב, כיצד לנסח שאלה, היכן לחפש וכיצד להעריך את המידע שמצאנו. ובעיקר, עלינו ללמוד לחפש גם במקומות שאינם נמצאים מתחת לפנס, ולא להסתפק במקורות ובדרכי החשיבה שכבר מוכרים לנו.

כמובן שאין פירוש הדבר שצבירת ידע איבדה מחשיבותה. להפך. אי אפשר לחפש היטב ללא בסיס שיאפשר לנו לדעת מה לחפש, וקשה לזהות ממצא יוצא דופן בלי להכיר את הרגיל. עם זאת, אנשים שונים זה מזה באופן החשיבה וביכולות הזיכרון שלהם. יש מי שנושא בראשו כמויות גדולות של מָטֶרְיָה מֵדִיקָה, ואחרים מצטיינים ביצירת קשרים, בראייה רוחבית יצירתית או בהגעה מהירה למידע הדרוש להם. כל אחד צריך לבנות את מאגר הידע שלו בהתאם ליכולותיו, אך כולם נדרשים ללמוד לחשוב, לחקור ולבחון את מסקנותיהם.

לימוד נכון אינו רק מוסיף מידע למאגר הידע שלנו. הוא מרחיב את המרחב שבתוכו המחשבה והאינטואיציה מסוגלות לנוע.

ללמוד גם מן הרפואה

הנכונות להרחיב את גבולות ידיעתנו מחייבת אותנו ללמוד גם מן הרפואה והמדע שמחוץ להומאופתיה. אין סיבה לדחות מידע רק משום שמקורו ברפואה הקונבנציונלית. אפשר לחלוק על דרכי טיפול, על מטרות טיפוליות או על האופן שבו מוגדר ריפוי, אך מחלוקת על דרך הפעולה אינה מחייבת דחייה של הידע.

אנטומיה ופיזיולוגיה אינן אלופתיות. פתולוגיה, בדיקות מעבדה והידע המצטבר על מחלות יכולים להעמיק את הבנתנו את האדם ואת מצבו הרפואי. לעיתים, דווקא מפני שאנחנו מבקשים לפעול בדרך אחרת, עלינו לדעת היטב מול מה אנחנו עומדים.

חובתנו כהומאופתים אינה להגן על גבולות הידע שהיו קיימים בתקופתו של האנמן, אלא להמשיך לחקור את האדם, את הרמדיס ואת הפרובינגס, ללמוד מן הניסיון הקליני ולהיעזר בכל מידע אמין שהאנושות ממשיכה לצבור. לא מתוך התנגדות לרפואה, אלא מתוך ההבנה שהידע הוא כלי חיוני, והשאלה כיצד להשתמש בו היא שאלה נפרדת.

רוחניות אינה ההפך מן החומר

לצד חובת הלימוד, ישנה חובה לצמיחה אישית והתקרבות למה שאנחנו מכנים "רוּחָנִיּוּת". בעיניי, ללא ממד רוחני קשה מאוד להיות אמן, וקשה מאוד להיות הומאופת. היכולת לראות את האדם מעבר לרשימת הסימפטומים שלו, להבין משמעות, לזהות קשרים ולהבחין בתנועה העוברת דרך רמות שונות של האדם היא חלק בלתי נפרד מאמנות הריפוי.

אולם רוחניות אינה מחייבת אותנו לנטוש את החומר. צייר אינו נעשה אמן בזכות ההשראה לבדה. עליו להכיר את המברשת, את הצבע, את הבד ואת האור. מוזיקאי יכול לשמוע מוזיקה בתוכו, אך עליו להכיר גם את הכלי, את מגע המיתר או הנחושת ואת הדרך שבה מופק הצליל. רק מתוך היכרות עמוקה עם החומר והטכניקה יכולה להתפתח היכולת האמנותית, עד שלעיתים הטכניקה כמעט נעלמת מעינינו ונשארת היצירה.

כך גם בהומאופתיה. אי אפשר לדבר על האדם שמעבר לגוף תוך התעלמות מן הגוף, או על תמונתו העמוקה של מקרה בלי להכיר את הפתולוגיה המתרחשת בו. אי אפשר לדבר על "האנרגיה של הרמדי" מבלי להכיר את הפרובינג שלה. היכולת להבין את משמעותם העמוקה של הדברים אינה פוטרת אותנו מן החובה להכיר את חומר הגלם שעליו נבנתה הבנתנו.

הפרטים אינם אויביו של השלם. הם החומר שמתוכו השלם מתגלה. בעיניי, רוּחָנִיּוּת אינה שהייה באוויר, ללא יסודות להישען עליהם, אלא היכולת לצמוח מתוך החומר אל מעבר לו. לעץ יש ענפים הפונים אל השמים דווקא מפני ששורשיו נטועים עמוק באדמה. אין צורך לבחור בין השורש לענף; שניהם חלק מאותו עץ. כך גם הרוח והחומר באדם, וכך גם המדע והאמנות בריפוי.

להמשיך את דרכו של האנמן

אני שומע לעיתים הומאופתים אומרים: "צריך להתקדם. האנמן חי לפני יותר ממאתיים שנה." ודאי שצריך להתקדם. האנמן עצמו לא הפסיק לחקור, לשנות ולדייק את עבודתו, ונאמנות לו אינה מחייבת אותנו להסתפק בידע הרפואי, במספר הרמדיס או בכלי העבודה שהיו זמינים בתקופתו. אולם יש הבדל מהותי בין התפתחותה של שיטה לבין ויתור על העקרונות שעליהם היא בנויה.

הגרביטציה אינה מתיישנת מפני שניוטון חי לפני מאות שנים. ההבנה המדעית של הכבידה העמיקה והשתנתה מאז, אך התופעה הטבעית לא חדלה להתקיים. אם אנחנו רואים בהומאופתיה שיטה הנשענת על חוקי טבע, השאלה אינה מתי נוסחו עקרונותיה, אלא האם החוקיות שהם מתארים עומדת בעינה. כדי ליישם הומאופתיה עדיין נדרש הדבר הבסיסי שהאנמן הציב: התאמת הרמדי לאדם החולה על פי חוק הדומים וכוליות הסימפטומים האינדיבידואלית של המקרה.

אפשר וצריך לפתח דרכים חדשות להבנת הכוליות הזאת, להוסיף רמדיס, לבצע פרובינגס חדשים, לפתח שיטות ניתוח ולהיעזר בכלים טכנולוגיים ובידע רפואי שלא עמדו לרשות האנמן. כל אלה עשויים להרחיב את יכולותינו. אולם בדורות האחרונים התפתחו גם שיטות שבהן המרחק בין המסקנה לבין החומר הנצפה הולך וגדל. רעיון, סמליות, תחושה או פרשנות עלולים לקבל משקל כה רב, עד שהקשר אל הפרובינג, אל כוליות המקרה ואל הסימיליאריות נעשה משני, ולעיתים אף נזנח.

חשוב לזכור את ההדגשות של ד"ר האנמן: רמדי אינה נעשית מרשם הומאופתי רק מפני שהוכנה בבית מרקחת הומאופתי ועברה פוטנטיזציה. היא נעשית כזן, רק אם מתקיים יחס של דמיון בין תמונת הרמדי לבין כוליות הסימפטומים של האדם. אותו עיקרון צריך לחול גם על השיטות שאנחנו מפתחים: רעיון אינו נעשה הומאופתי רק משום שהומאופת הגה אותו, או מפני שמורה גדול מלמד אותו.

אין בכך התנגדות לחשיבה יצירתית או לחדשנות. להפך. אך כל חידוש צריך להיות מסוגל להראות כיצד הוא נשען על העקרונות שמהם התפתח, ולאפשר לנו לשחזר את הדרך שהובילה מן העובדות אל המסקנה. גם קיצור דרך עשוי להיות בעל ערך, ובלבד שאינו משנה את העקרונות שעליהם מבוססת הדרך הארוכה או את יעדה.

כאן ראוי לעצור ולשאול: האם הרחבנו את ההומאופתיה, או החלפנו את חוקיה ברעיון אחר?

נאמנות להאנמן אינה מחייבת אותנו להישאר בשנת 1810 או 1833. היא מחייבת אותנו להבחין בין העקרונות לבין הכלים. הכלים צריכים להתפתח, הידע צריך להתרחב ויכולתנו לחקור צריכה להשתפר. האתגר הוא להשתמש בכל אלה כדי להעמיק את הבנתנו, בלי לאבד את היסודות שעליהם נשענת עבודתנו.

לקדש את הלימוד

מכאן נובעת, בעיניי, החובה ללמוד. הלימוד אינו רק שלב שעוברים בדרך להפוך להומאופתים, ואינו מסתיים לאחר ארבע שנות הכשרה. הוא חלק מהותי מן המקצוע עצמו, מסע הנמשך לאורך החיים ודרך להפוך לא רק למרפא אמיתי, אלא גם לאדם טוב יותר ושלם יותר עם עצמו.

כל רמדי נוספת שאנחנו לומדים מרחיבה את האפשרויות העומדות לרשותנו. כל פרובינג שאנחנו קוראים מעשיר את הבנתנו, כל מקרה שאנחנו מנתחים ברצינות מעמיד את חשיבתנו במבחן, וכל חזרה אל האורגנון מאפשרת לנו לבדוק אם עבודתנו אכן נשענת על העקרונות שאנחנו מבקשים ליישם.

אין זה לימוד לשם צבירת ידע בלבד. זוהי אחריות מקצועית כלפי האדם היושב מולנו, שנתן בנו את מבטחו מתוך הנחה שלמדנו ושאנחנו ממשיכים לחתור להיות אנשי המקצוע הטובים ביותר שאנחנו יכולים להיות.

לימוד אמיתי אינו מקנה רק תשובות. הוא מלמד אותנו לשאול, לחקור ולהבחין בין מידע לידיעה, בין ידיעה להשערה ובין השערה לדמיון. הוא אינו מבקש להכפיף את האינטואיציה למערכת נוקשה של כללים, אלא להעניק לה בסיס רחב ומדויק יותר, שבתוכו תוכל לפעול בחופשיות מבלי להפוך לשרירותית.

הדרך אל האמנות עוברת דרך היכרות עמוקה עם החומר, עם האדם, עם הרמדיס ועם עקרונות המקצוע, עד שבשלב מסוים הידע מפסיק להיות אוסף של פרטים והופך ל"ראייה על-עינית". אולי זהו רגע ה"אאוריקה" של המטפל: לא הברקה שנולדה במקום שאין בו ידיעה, אלא רגע שבו שנים של לימוד, ניסיון, חקירה והתבוננות מתחברות לפתע לתמונה אחת.

המדע והאמנות אינם מחייבים אותנו לבחור בין ראש ללב, בין חומר לרוח או בין ידיעה לאינטואיציה. המדע מבקש לברר מה אנחנו יודעים וכיצד הגענו לידיעה; האמנות מאפשרת לנו לזהות מה משמעותי בתוך ריבוי הפרטים ולראות את האדם שמולנו.

ללא מדע עלולה האמנות להפוך לדמיון, וללא אמנות עלול המדע להישאר אוסף של נתונים מתים. מתוך הידיעה יכולה האינטואיציה לפעול, מתוך החומר יכולה הרוח לצמוח, ומתוך המדע יכולה להתפתח האמנות.