מאת גיא טידור, הומאופת RCHom
מכללת רמדי להומאופתיה
אנחנו רגילים לחשוב על בריאות כעל מצב.
אין כאב. אין חום. בדיקות הדם תקינות. האדם ישן, אוכל, עובד ומתפקד. במובן הזה, הבריאות נתפסת כמעט כמו תמונת סטילס דוממת: אם הכול נמצא בטווח הנכון ברגע שבו בדקנו אותו, האדם בריא.
אבל החיים אינם תמונת סטילס
הם תנועה מתמדת של מפגש בין האדם לבין מציאות שמשתנה ללא הרף. חום מתחלף בקור. מאמץ במנוחה. זיהומים ופציעות מתרחשים. הצלחה לצד כישלון. אהבה ואובדן. ביטחון ואיום.
תנועה.
לכן אולי יהיה נכון לחשוב על בריאות לא רק במונחים של מה מצבו של האדם, אלא אולי יותר במונחים של מה הוא מסוגל לעשות כאשר מצבו משתנה.
כלומר: כיצד האדם מגיב למציאות המשתנה שלו?
החיים דורשים מאיתנו להשתנות
אחד הרעיונות המרכזיים שעלו מתורת האבולוציה של דרווין הוא שהחיים מתקיימים בתוך תנאים משתנים. אוכלוסיות שבהן מופיעות תכונות המעניקות יתרון בתנאים מסוימים, הן בעלות סיכוי גדול יותר להמשיך ולהתקיים באותם תנאים.
חשוב לדייק כאן. דרווין לא אמר ש"החזק ביותר שורד", וגם לא טען שכל אורגניזם בודד פשוט משנה את עצמו כדי להתאים לסביבתו. הוא דיבר על ברירה טבעית לאורך דורות.
אבל מתוך התמונה הרחבה הזאת עולה עיקרון חשוב: חיים מתקיימים בתוך מערכת יחסים מתמדת עם הסביבה. כן. אין משמעות אמיתית לתכונה בלי לשאול עד כמה היא מתאימה לתנאים שבהם האורגניזם חי.
גם בגוף האנושי אנחנו רואים את היכולת הזאת ללא הרף.
כאשר חם לנו אנחנו מזיעים. בקור כלי הדם ההיקפיים מתכווצים. לאחר מאמץ הדופק עולה. מול זיהום מופעלת מערכת החיסון. כאשר סכנה מתקרבת, הגוף כולו עשוי לעבור בתוך רגע למצב של דריכות. זו מערכת יחסים של סיבה ותוצאה שפועלת לכל אורך החיות.
התגובה לנסיבות החיים אינה הפרעה לחיים.
היא חלק מן החיים.
לא כל סימפטום הוא טעות
מכאן עולה שאלה חשובה מאוד ברפואה ובטיפול: כאשר מופיע סימפטום, מה בדיוק אנחנו רואים?
לפעמים אנחנו מזהים את הסימפטום עצמו כאויב. כשמופיע חום- אנחנו נוטים להוריד אותו. אנחנו חשים כאב- וממהרים להפסיק אותו. מופיעה חרדה- אומרים לנו שצריך להרגיע אותה.
אבל הגוף אינו אוסף של תקלות מקריות.
חלק גדול מן התגובות שאנחנו מכנים "סימפטומים" הן ניסיונות של המערכת להתמודד עם שינוי, עם איום או עם פגיעה. אין פירוש הדבר שכל סימפטום מועיל, או שאין צורך לטפל בו. ודאי שלא. לעיתים תגובה עצמה נעשית מסוכנת ודורשת התערבות.
לכן, לפני ששואלים כיצד להשתיק תגובה, ראוי לשאול:
מה המערכת מנסה לעשות?
זהו המקום בו אנחנו מבינים את חשיבותו של אבחון נכון.
אבחון הוא לא רק היכולת להעניק לכל מחלה שם ותיוג. הוא ניסיון להבין את המתרחש: מהו הגורם, מהי הפגיעה, מהי תגובת האורגניזם אליה, והאם אותה תגובה אכן מתאימה למצב.
אותו עיקרון נכון לא רק לגוף החומרי, אלא גם למישורים הנפשי והממתנהגותי.
פחד מול סכנה אינו בהכרח בעיה.
אבל מול מציאות בטוחה, פחד מתמשך עלול לכלוא את האדם.
אבל לאחר אובדן אינו מחלה שיש למהר ולסלק.
הוא עשוי להיות אחת הדרכים העמוקות שבהן הנפש פוגשת מציאות שכבר אינה כפי שהייתה, הוא תהליך תקין של עיכול האובדן.
המשמעות נמצאת לא רק בעצם התגובה, אלא תמיד ביחס שבינה לבין המצב.
בריאות איננה היעדר תגובה
הפילוסוף והרופא הצרפתי ז'ורז' קנגילם הציע בעבודתו החשובה "הנורמלי והפתולוגי" (1966), תפיסה מעניינת מאוד של בריאות. בעיניו, בריאות אינה רק התאמה לנורמה קבועה. היא כוללת את היכולת של האדם לשאת שינויים ואף ליצור לעצמו "נורמות חדשות במצבים חדשים".
זוהי מחשבה מרחיקת לכת.
אדם בריא אינו בהכרח אדם שחוזר תמיד לאותה נקודה שבה היה קודם. לפעמים המציאות השתנתה באופן שאינו מאפשר חזרה. במצב שכזה, הבריאות עשויה להתבטא דווקא ביכולת למצוא דרך חדשה לחיות בתוך התנאים החדשים.
במובן הזה, הסתגלות איננה כניעה.
היא גם אינה ויתור על מה שהיה.
היא היכולת של מערכת חיה לפגוש מציאות חדשה ולנסות למצוא בתוכה דרך קיום אפשרית.
ואין קצב נכון להסתגלות
כאן נדרשת זהירות.
קל מאוד לקחת את רעיון ההסתגלות ולהפוך אותו לדרישה: קרה דבר קשה, ועכשיו צריך "לצמוח ממנו", "להתקדם", "להמשיך הלאה".
אבל החיים אינם עובדים כך.
יש מצבים שאפשר להסתגל אליהם במהירות יחסית. ויש אירועים שמטלטלים את עצם המבנה שעליו נשענו החיים שלנו.
אנשים שונים מגיבים לאותו אירוע בדרכים שונות. עוד יותר מכך, אותו האדם עשוי להגיב לאותו האירוע באופן שונה בתקופות שונות.
עבור אדם אחד, חזרה לעבודה עשויה להיות סימן לתנועה בריאה. עבור אחר, אותה חזרה בדיוק עלולה להיות ניסיון לברוח מכאב שהוא עדיין לא כשיר לפגוש. אדם אחד זקוק לעשייה. אחר זקוק לעצירה.
לכן בריאות אינה נמדדת במהירות שבה אדם חוזר למסלול.
ולא כל מי שעדיין כואב "לא התקדם".
לפעמים הבכי הוא התגובה המתאימה. לפעמים הכעס. לפעמים הצורך להיות עם אחרים. לפעמים הצורך להתרחק. ובתקופות מסוימות, עצם היכולת לקום בבוקר, לאכול, לנשום ולהחזיק עוד יום- היא כל ההסתגלות שניתן לבקש מן המערכת.
בספר הנפלא "האדם מחפש משמעות", ויקטור פרנקל מציע שכאשר אין בידינו לשנות את המצב, האתגר עובר ליכולת שלנו לשנות את האופן שבו אנו ניצבים מול המצב.
אבל גם את המשפט הזה צריך לקרוא בעדינות.
שינוי אינו פקודה. הוא תהליך.
לזהות נכון, ואז להגיב
אחד המפתחות להבנה עמוקה יותר של בריאות, הוא הזיהוי הנכון.
תגובה טובה, מתאימה, היא כמעט תמיד תוצאה של היכולת לזהות נכון את המצב.
גם הגוף עושה זאת. גם הנפש.
האם יש סכנה? האם צריך להילחם, לברוח, לנוח או להתאושש? האם האירוע הסתיים, או שהוא עדיין כאן? האם אפשר לחזור למצב הקודם, או שצריך לבנות דרך חדשה?
כאשר הזיהוי מדויק, יש למערכת אפשרות לבחור תגובה מתאימה יותר.
כאשר הזיהוי משתבש, גם תגובה שהייתה פעם חיונית עלולה להמשיך לפעול לאחר שאיבדה את תפקידה.
וזה אולי אחד המקומות שבהם עבודת המטפל נעשית עדינה במיוחד.
עלינו לשאול לא רק איזה סימפטום יש לאדם, אלא להבין מדוע המערכת מגיבה כפי שהיא מגיבה.
לכן, אל לנו למהר לדכא כל ביטוי של כאב.
אנחנו צריכים להימנע מלקדש כל תגובה רק מפני שהיא "טבעית".
ובוודאי, נוטב שלא ניסחף להחליט מבחוץ מה היה האדם אמור כבר להיות מסוגל לעשות.
עלינו להתבונן.
להבחין.
לאבחן.
ולנסות להבין מה יכול לעזור למערכת להשיב לעצמה את מרחב האפשרויות שלה.
אולי זו אחת המשמעויות של בריאות
בסעיף 9 של ה"אורגנון של אומנות הרפואה" (ספר עקרונות ההומאופתיה) מתאר סמואל האנמן את האדם הבריא כאדם שכוח החיים שלו מקיים את כל חלקי האורגניזם בהרמוניה, באופן שמאפשר לו להשתמש בגופו בחופשיות למען המטרות הגבוהות של קיומו.
למען מימוש התכלית האישית שלו.
המילה החשובה כאן בעיניי היא חופש.
לא חופש מכאב.
לא הבטחה שלא ניפגע.
ולא מצב שבו המציאות חדלה לטלטל אותנו.
אלא האפשרות שלא תהיה לנו רק תגובה אחת (כמו של כולם).
בריאות, היא חופש להחזיק ביכולת של המערכת לפגוש שינוי ולהשתנות מולו בקצב האינדיבידואלי המתאים. להגיב כשצריך להגיב. לנוח כשצריך לנוח. להחזיק בכאב כאשר עדיין אי אפשר להניח אותו.
ובהמשך, כאשר הדבר נעשה אפשרי, להניע שוב תנועה.
אולי בריאות איננה היכולת לחזור תמיד להיות מי שהיינו.
אולי בריאות היא היכולת של המכלול השלם של מי שאנחנו, להמשיך לחפש את הדרך הנכונה להיות, לחיות, גם כאשר המציאות השתנתה.
